מאז שאני עיתונאי, מזה עשרות שנים, מלווה אותנו סוגיית השוויון בנטל. הלופ הזה אינו נגמר. מה שקורה השבוע התרחש גם לפני חמש שנים, ומה שיקרה בעוד חמש ועשר שנים התרחש השבוע. זהו מסלול קבוע וידוע מראש. מאז קום המדינה, הציבור הליברלי מתעורר אחת לכמה זמן וקורא לגיוס חרדים. הקריאה הזו תופסת תאוצה בעיקר בימי מלחמות ומתח ביטחוני, שבהם רואים מי מגיע למילואים, לשדה הקרב ולבתי הקברות הצבאיים, ומי נשאר בישיבות. עשרות תנועות, ארגונים ועמותות, שרק שמותיהם משתנים, מארגנים לאורך השנים הפגנות, צעדות מחאה ומגישים עתירות לבג"ץ נגד המציאות הקיימת.
בהמשך, האירוע מתגלגל תמיד לממשלה ולכנסת. ועדות חשובות ורציניות בעיני עצמן קמות חדשות לבקרים לבחון את הסוגיה, ומפלגות מתחלפות מאמצות מחדש את דגל גיוס החרדים. הצעות חוק עולות ונופלות, בקצב שבו הוועדות קמות וקורסות תחת לחץ פוליטי וציבורי. מול כל הניסיונות הללו עומדים החרדים כחומה בצורה, מפעילים כוח פוליטי וציבורי, יוצאים להפגנות המוניות והודפים כל ניסיון להתערב בעולמם הפנימי המקובע. ההתנגשות בין האוכלוסיות בתוך המדינה קשה, וקורעת את החברה הישראלית. אין לה פתרון, וגם לא עומד להיות.
ככל שעוברות השנים אנחנו לא מתקדמים לפתרון הסוגיה, רק נסוגים לאחור, וזו עובדה מעוררת מחשבה. הדיון שמתקיים השבוע, אחרי שלוש או ארבע שנות דור, לא עוסק כבר בגיוס החרדים, אלא מחפש את הדרך לפטור אותם מגיוס בחסות החוק. את כל המונחים שעלו לדיון בממשלה באמצע השבוע המתוח הזה אנחנו מכירים עד זרא, ויודעים שהם המתכון להוצאת בני הישיבות ממעגל המתגייסים. על יעדי גיוס, מכסות, מסגרות ייעודיות, מסלול טכנולוגי, ישיבות מיוחדות וכל הנוסחאות הללו שמענו מאות פעמים בעבר, ולא יצא מהן כלום. הגיע הזמן לחתוך.
את החרדים אי אפשר לגייס, וצריך להבין את זה סוף סוף. הגיוס הוא שינוי דרמטי באורחות חייהם, ויש לו משמעות עמוקה בחברה החרדית. מי שמתגייס לצבא מאבד את מעמדו התורני והחברתי, והופך לחשוד גם ברמה האמונית. המשפחה שלו יורדת ליגה, ויכולת השידוך שלו ושל אחיו ואחיותיו נפגעת. הסיפורים הנפוצים על ההפקרות כביכול בצבא, החל מענייני כשרות ועד שירת נשים רחמנא ליצלן, מגבירים את החרדה ומחריפים את המאבק נגד הגיוס, שמקלקל את השורה. זו הסיבה שראשי המפלגות החרדיות לא מוכנים לדבר על מכסות ולסמן יעדים. הם בכלל לא רוצים לדבר על גיוס.
במפלגות החרדיות לא מוכנים לדבר על מכסות ולסמן יעדים. הם בכלל לא רוצים לדבר על גיוס, ומתחרים ביניהם מי יותר מחמיר בנושא
בין הפוליטיקאים החרדים מתקיימת תחרות מתמדת על דמותו של המחמיר נגד הגיוס, ומי מוסר את נפשו יותר נגד גזירת השמד הזו. בצבא נותנים צל"ש על אומץ ויוזמה בשירות, בציבור החרדי נותנים צל"ש על תושייה במלחמה נגד הגיוס. הרב דוד כהן, ראש ישיבת חברון הליטאית, אמר השבוע כי "המלחמה על חוק הגיוס צריכה להיות בעורמה. מישהו מעלה על דעתו שאנחנו רוצים לשלוח אנשים לצבא? שאנחנו רוצים יעדים?". הרב משה צדקה, ראש ישיבת פורת יוסף, הורה לחברי הכנסת של ש"ס "לא להתפשר. שום בחור ישיבה לא ילך לצבא, וגם הבחורים שאינם הולכים לצבא – גם הם מתפללים, גם הם לומדים, ואם ניקח אותם לשם יש ניסיונות קשים שהם לא יוכלו לעמוד בהם".
אגב, אפשר לחשוב על זה גם בכיוון ההפוך. קחו בחור חילוני, בוגר תיכון, לפני צבא והכנה לשייטת, ושימו אותו בישיבה חרדית בתנאי לימוד של 10 שעות ביום. החיבור הזה בלתי אפשרי. איך יתייחסו אליו אחרי שיחזור הביתה משלוש שנים בישיבה? אילו חברים יישארו לו? איך תיראה מערכת היחסים עם המשפחה שלו אחרי המהפך הזה?
כמו המיעוטים
העניין כאן הוא בראש ובראשונה חברתי ותרבותי, מעבר לאמונה הבסיסית שלימוד התורה מגן על עם ישראל ושבלעדיה אין לנו זכות קיום, אמונה שגם אותה יש לכבד. אין אפשרות לגייס חרדים בכוח, בדיוק כפי שלא ניתן לכפות לימודי ליבה על ציבורים חרדיים נרחבים, כי זו דרך חייהם. יש כאן פערים עצומים בין ציפיות שלא ניתנות לתיאום. אולי בעתיד זה ישתנה, עם ההתפתחות הטכנולוגית והסרת הגבולות הווירטואליים; בינתיים זה המצב.
הניסיונות האדירים שנעשו במערכת הביטחון ובצבא כדי ליצור מסגרות ייחודיות לחרדים, גם כאלה שכבר אינם תלמידי ישיבות – נכשלו ברובם לאורך כל הדרך. מדי פעם מציגים לראווה גיוס למודיעין פה ולאיזה נח"ל חרדי שם, אבל בסופו של דבר המספרים מדברים בעד עצמם. מתוך 66 אלף מלש"בים בגיל גיוס התגייסו השנה רק 1,200 בוגרי ישיבות חרדיות, רובם יוצאים בשאלה. והאחוזים האלה הולכים ויורדים מדי שנה. בשירות הלאומי־אזרחי משרתים רק מאות בודדות של חרדים.
המספרים הללו, שלא עומדים להשתנות, אינם מצדיקים את המלחמה האינסופית על גיוס החרדים במדינה. אנחנו פוצעים את עצמנו במאבק חסר סיכוי ונטול פתרון, שמפלג את החברה הישראלית ומכניס בתוכה זעם הדדי ופירוד כבר 75 שנה. יש לי הצעה מהפכנית: בואו נעזוב את זה. המדינה לא תגייס חרדים ולא תשאף לגייס חרדים, ולא רק משום שהצבא לא רוצה את כאב הראש הזה, והוא באמת לא רוצה, אלא משום שלא נצליח ורק נחיה בתסכול מתמשך. צריך להחליט שהחרדים לא הולכים לצבא, בדיוק כמו שהמיעוטים לא מתגייסים, ונגמר הסיפור.
כמובן, חרדים שרוצים בכך מוזמנים להתגייס, כמו כל צעיר אחר במדינה. יש לי אפילו תחושה שקצת יותר מ־1,200 חרדים יתגייסו מדי שנה באופן וולונטרי אם הטירוף היומיומי סביב הסוגיה הזו ירד קצת מהפרק. החרדים ימשיכו בינתיים להתנדב בזק"א, בעמותת ידידים, ביד שרה ובארגוני ההצלה והחסד האחרים, ויסייעו במה שהם רוצים בלי כפייה ובלי ביקורת, בלי בג"צים ובלי מכסות גיוס על הנייר. אנחנו נרוויח קצת שקט והרבה זמן לאתגרים אחרים, נתרגל למצב החדש הזה ולא נעסוק יותר בעימותים מפלגים, בחסימות כבישים, בקטטות יומיומיות ובמלחמה קשה בין המגזרים סביב הגיוס, שרק מחריפה כאן מאז שבעה באוקטובר.
אני מציע להרים ידיים. לוותר. תאמינו לי, זה עדיף מהמלחמה על כמה מאות חרדים שאנחנו מצליחים לגייס מרצון או בכוח, עם תמורה מינימלית בשטח, ובמחיר של קרע מתמיד בתוך הנשמה הלאומית.
