לרגל "היום הבינלאומי לחיסול אפליה גזענית" קיים בשבוע שעבר "כוח המשימה נגד גזענות" של איגוד המורים במסצ'וסטס, המייצג כ־117 אלף מורים, סמינר וירטואלי. הנושא היה "המאבק בגזענות אנטי־פלסטינית". להלן נוסח ההזמנה:
"לעיתים קרובות נאמר שהסוגיה של פלסטין היא 'מסובכת'. מסיבה זו, מורים רבים לא חשים בנוח לדבר עליה בכיתותיהם… הרעיון שההיסטוריה הפלסטינית מסובכת יותר מההיסטוריה של מאבקים אחרים נגד דיכוי, גורם לכך שלעיתים קרובות מדי לא שמים לב לגזענות אנטי־פלסטינית. צוות של חברי איגוד המורים, יחד עם 'קול יהודי לשלום', יצרו סדנה… להתמודדות עם שאלות כגון: מהי אפליה אנטי־פלסטינית? איך פלסטין מתאימה למסגרת הגדולה יותר של קולוניאליזם ואימפריאליזם? מהן ציונות, אנטי־ציונות, וההיסטוריה שלהן? מדוע אנטי־ציונות איננה אנטישמיות?"
את הסמינר העבירו שלוש מרצות מאוניברסיטת מסצ'וסטס־בוסטון. האחת היא לילה פרסאח, העוסקת ב"מדע המדינה, לימודי נשים, מגדר ומיניות", מזדהה כפלסטינית ומתייצבת נגד ישראל בגאון. השנייה היא הייקה שוטן, מאותה מחלקה, שפתחה "מכון למחקר ביקורתי בציונות", במטרה "ליצור קהילה אינטלקטואלית ופוליטית, מעוגנת בסולידריות ומוקדשת להגברת הקולות, ההתנסויות והחיים של מי שנפגעו יותר מכול על ידי הציונות, המובנת כאוסף של רשתות קולוניאליות ודכאניות הפועלות נגד תנועות ועמים מתנגדים".
המרצה השלישית היא אלזה אוירבך, אמריטוס מהמחלקה לאנגלית באותה אוניברסיטה ובכירה ב"קול יהודי לשלום", ארגון רדיקלי אנטי־ישראלי. את האירוע הנחתה מרי נג'ימי, לשעבר נשיאת האיגוד, פעילה רדיקלית גם היא, שמפגינה עם כאפייה בהפגנות פרו־פלסטיניות בקריאה ל"ג'נוסייד־ג'ו" להפסיק את התמיכה בישראל.
בסך הכול סמינר מאוזן ואקדמי, כמקובל בהשכלה הגבוהה. הדיווחים מתוך הסמינר ברורים. הציונות מוצגת כ"קולוניאליזם של מתנחלים", פרויקט שכולל את השמדת האוכלוסייה ה"ילידית". שנאת ישראל היא מסקנה מתבקשת, וכל מי שסבור שהפלסטינים הילידיים והמשועבדים יכולים להיות אשמים במשהו סובל מגזענות אנטי־פלסטינית. המסרים מתווכים במצגות מרשימות ועיוותי היסטוריה משווקים היטב.
כמה מורים וארגונים יהודיים נזעקו ואפילו ארגנו הפגנה קטנה, אלא שכמאמר החייזרים בסדרה מסע בין כוכבים: "ההתנגדות חסרת סיכוי". למעשה, הסמינר לא צריך להפתיע איש. כבר בדצמבר פרסם איגוד המורים המסצ'וסטסי הודעה – שהדהדה עצומות של איגודי עובדים אחרים – שקראה ל"הפסקת אש מיידית וקבועה", ודיווחה ש"נשיא האיגוד וסגנו יפצירו בנשיא ביידן להפסיק מימון ושליחת כלי נשק שתומכים במלחמת רצח־העם של ממשלת נתניהו בעזה". נשיא האיגוד, שהחליף את נג'ימי ב־2022, הוא מקס פייג', יהודי בעצמו.
דוגמה נוספת לתופעה הגיעה השבוע מוויל סוסמן, סטודנט יהודי לתואר מתקדם ב־MIT, שפרסם מאמר בוול־סטריט ג'ורנל ובו תיאר כיצד הוא חבר בעל כורחו ב־UE, איגוד עובדים של "חשמל, רדיו ומכונות". האיגוד, מתברר, שונא ישראל ותומך BDS. אחרי שבעה באוקטובר הוא הגן על ההפגנות האנטישמיות בקמפוסים, וכמה סטודנטים יהודים ביקשו להפסיק לשלם לו מיסים. בקשתם נדחתה, אבל העיקר הוא שמדובר בעוד איגוד לכאורה מקצועי, שבפועל מהווה סניף שטח "נעור", אקטיביסטי ואנטי־ישראלי, שמייצג סטודנטים מתקדמים בכתריסר אוניברסיטאות נוספות כקורנל, ג'ונס הופקינס, פרינסטון וסטנפורד.
מערכת אקטיביסטית משומנת
זהו אם כן המצב: אחרי שנים של עבודת שטח יסודית בשמאל, אינספור מוסדות וארגונים אמריקניים, לכאורה לא פוליטיים, נשבו בתפיסת עולם שמחברת את כל הנקודות שחשובות לשמאל האמריקני, מזהות מינית פלואידית, דרך חלוקת העולם למדכאים רעים ומדוכאים טובים, ועד לשנאת ישראל יוקדת. כבר לא מדובר בהשקפה קיצונית של מיעוט אקדמי ותקשורתי, אלא במה שהפך למאפיין מוסדי של ארגונים אמריקניים גדולים, רבים ובעלי השפעה, שנוגעים ישירות לחייהם ורווחתם של מיליונים רבים. לשמאל החדש הזה יש כיוון, ארגון ומימון. הוא הצליח, בתבונה מעשית, לכבוש את המוסדות והארגונים שמהווים בסיס לחדירת המפלגה הדמוקרטית לציבור. זהו כוח פוליטי דרמטי, אך מפני שהוא פועל ברמת השטח, קשה לזהות אותו מכאן.
המשמעות היא שבכל הנוגע לישראל, ביידן לא עומד רק מול ה"סקווד" הקיצוני במפלגתו, או קולות באקדמיה ובתקשורת. הוא עומד גם מול בסיס השטח של תמיכתו, שמתפרס מהאוניברסיטאות ומערכות החינוך, דרך שלל איגודי עובדים ואינספור עמותות, ומגיע עד ללובי הפנימי של עובדי הממשל. כולם חלק מרשת ציבורית ענפה, משפיעה ו"נעורה", שמספקת למפלגה הדמוקרטית פעילים מאורגנים, נמרצים, מניעים ומשפיעים. הם גורם הכרחי לסיכויי בחירת הנשיא.
זו, אם כן, הדילמה הפוליטית הפנימית של הממשל ביחס לישראל. מצד אחד ניצבים כמה מאות אלפי בוחרים יהודים דמוקרטים נידפים. הם מתעבים את ממשלת הימין בישראל ואת טראמפ, ובמשך שנים ביקרו את ישראל ואף שיתפו פעולה בדיוק עם אותם ארגונים ומוסדות אנטישמיים שמהם הם רועדים עכשיו. רובם גם גרים במדינות עם רוב דמוקרטי מובהק.
השמאל החדש כבש את המוסדות שמהווים בסיס לחדירת המפלגה הדמוקרטית לציבור. זהו כוח פוליטי דרמטי, שקשה לזהות מכאן
באותו צד ישנה דעת קהל אמריקנית כללית, שתומכת בישראל. אבל העניין מורכב. למשל, אף שיש רוב ברור לתמיכה כללית בישראל, אין רוב גדול לתמיכה במבצע בעזה. סקר PEW שפורסם השבוע הציג חלוקה של 38% תומכים מול 34% מתנגדים. רוב דליל מאוד, ובתוכו האלקטורט של ביידן מתנגד נחרצות למבצע, 52% מול 22% (אגב, גם שליש מהיהודים מתנגדים). ועוד, בימין האמריקני מגמת הבדלנות עולה; הבדלנות איננה אנטי־ישראלית, אבל מתנגדת לסיוע.
זה הצד המורכב האחד. הצד השני פשוט: סוללה של מוסדות, עמותות ואיגודים נעורים, ממומנים, משומנים ואידיאולוגיים, עם אחיזה עזה בשטח במדינות רבות, כולל מתנדנדות, ונגיעה ישירה בחייהם של מיליוני מצביעים. הם מאיימים על ביידן, ומתכוונים לזה, שלא יתמכו בו בבחירות אם ימשיך לתמוך ב"רצח־עם" בעזה. יש להם תשתית ארגונית מסיבית וביידן חייב אותם כדי לשמור על סיכוי לנצח.
אם כן, ברמה הפוליטית הקרה והפשוטה, ספק אם עימות עם ישראל יזיק לביידן, ואולי אף יועיל לו. ההימנעות שלו בהחלטת מועצת הביטחון השבוע היא ניסוי כלים, איתות לעתיד לבוא. רבים מחבריי בימין שאננים מדי, משום שהם מאמינים שביידן לא יעז להתעמת עם ישראל באופן משמעותי. בפועל נראה שהם לא התעדכנו בתמורות שחלו בפוליטיקה הפנימית ובדינמיקה של המפלגה הדמוקרטית, ובעיקר בהיקף ההשתלטות המוסדית, הארגונית והציבורית של ה"נעורות". מומלץ לחשב מסלול מחדש.
