השבוע, בפעם הראשונה מאז תחילת המלחמה, ארה"ב לא הטילה וטו על ההחלטה להפסקת אש שהעלתה מועצת הביטחון של האו"ם. למרות זאת, ארה"ב היא עדיין הידידה הקרובה ביותר של ישראל בעולם.
אבל אל תטעו, זה לא היה ככה תמיד.
ערב הקמת המדינה, כשבארץ התרחשה מלחמה עקובה מדם שלימים תיקרא מלחמת העצמאות, ארה"ב התנגדה בתוקף שהיישוב היהודי יכריז על מדינה. בדומה להיום, ארה"ב לא רצתה להסתכסך עם הערבים. הסירוב המוחלט של הערבים לכל הצעה של חלוקת הארץ והאיום של מדינות ערב לפתוח במלחמה אם היהודים יכריזו על מדינה, עשו את שלהם. השגריר האמריקני באו"ם הציע במהלך מפתיע משטר נאמנות, דהיינו שבמקום הבריטים, האו"ם ינהל את העניינים בארץ. העיקר שלא תקום מדינה יהודית ללא הסכמת הערבים.
ימים ספורים לפני ההכרזה, משה שרת, ראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית דאז, נפגש עם ג'ורג' מרשל, שר החוץ של ארה"ב. מרשל העביר מסר חד וברור לא להכריז על הקמת מדינה יהודית. על אף הלחצים הכבירים, דוד בן גוריון – בתמיכת הממשלה הזמנית (מנהלת העם) – הכריז על הקמת מדינה יהודית, ובאופן מפליא – 11 דקות לאחר מכן ארה"ב של טרומן הכירה במדינה בצעירה.
נשאלת השאלה: האם כאן נסללו היחסים המיוחדים עם ישראל? ממש לא.
ישראל הקטנה והצעירה נתפסה במשך שנים כנטל על הממשל האמריקני. השינוי הראשוני ביחס של ארה"ב כלפי ישראל התרחש כעשור לאחר הקמת המדינה. אירועי יולי 1958, שבמהלכם חילצו כוחות אמריקניים ובריטיים את ממשלת לבנון ואת חוסיין מלך ירדן מידי כוחות פרו-נאצר, נתנו לישראל הזדמנות לנסות להעלות את מעמדה מול ארצות הברית. תרומתה של ישראל הייתה קטנה, היא רק אפשרה לבריטניה לטוס מעל שטחה. אף על פי כן, המשבר סימן את הכרתה של ארצות הברית בשינויים המתרחשים במזרח התיכון.
בעת שהמזרח התיכון היה מחולק בין שני גושים, הפכה ישראל לנכס. היא הייתה לאחת משלוש מדינות במזרח התיכון, ביחד עם ירדן וסעודיה, שתמכו בארצות הברית בהתמודדותה עם הלאומיות הערבית של נאצר.
על אף התפיסה הגוברת שישראל הינה מאחז חשוב של הגוש המערבי וכוח המסוגל להרתיע ולרסן את מצרים, המדינה הערבית המשפיעה ביותר באזור דאז, ראה ממשל אייזנהאואר במדינת ישראל כמכשול העיקרי ליצירת ברית ביטחונית בין-ערבית רחבה. על כן, הוא נותר מחויב באופן בלתי הפיך למדיניותו ארוכת השנים של סירוב לספק מערכות נשק מתקדמות לישראל.
חרף הערכות מטעם הפנטגון כי הסובייטים מחמשים את מצרים בטילי מיג 19 מתקדמים, דבר שהפך את ישראל לפגיעה מבחינה אווירית, לא הייתה הצדקה צבאית ממשית למנוע מישראל את טילי ההוק, מערכת הגנה אווירית של טילי קרקע-אוויר ליירוט כלי טיס. אף על פי כן נותרה מדיניות זו ללא שינוי במהלך שמונה עשר החודשים הראשונים של ממשל קנדי.
ממשל קנדי נרתע תחילה מהערכת מדיניות מכירת הנשק המסורתית שלו, מחשש שכל שינוי במדיניות הנשק כלפי ישראל תוביל את נאצר לחבור בצורה קרובה יותר לסובייטים ותגביר את תלותה של מצרים בהם. תחילה נטה הנשיא קנדי להעדיף את מצרים על פני ישראל כדי למנוע קריאות נגד ארצות הברית במצרים. הסיבה לכך היא שראה בבירור את הקשר בין ישראל לארצות הברית כמשני לעומת הצורך המכריע של ארצות הברית לשפר את יחסיה עם מצרים, תוך מזעור הסיכון הגלום באספקת נשק מתקדם לירושלים, ולא – יבקש הנשיא נאצר מהסובייטים נשק דומה.
פריצת הדרך, הן בשינוי מדיניות הנשק כלפי ישראל והן בכינון היחסים המיוחדים חלה בקיץ 1962. על רקע הדאגה ההולכת וגוברת ממכירת הנשק הסובייטית המתמשכת למצרים, אשר איימה על חיל האוויר הישראלי, ועל רקע רצונו של קנדי לזכות בקול היהודי בבחירות המתקרבות לקונגרס בנובמבר 1962 – החליט לבסוף הממשל באוגוסט באותה שנה למכור לישראל את טילי ההוק להגנה אווירית. קנדי היה הנשיא הראשון שמכר נשק לישראל. כן, שמעתם נכון, ארה"ב מכרה לראשונה נשק – שגם הוא היה הגנתי בלבד – רק בשנת 1962.
ברם, השינוי המשמעותי ביחסים בין שתי המדינות חל רק בשנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים. המלחמה, שהסתיימה בניצחון מוחץ לישראל, היא זו שקירבה באופן משמעותי בין שתי המדינות. ניצחון זה לא רק הגביר את חשיבותה האסטרטגית של ישראל, אלא יצר מצב מדיני חדש במזרח התיכון.
הטבח בשבעה באוקטובר ומראות הזוועה שנחשפנו אליהם, אשר נצרבו עמוק בתודעה הלאומית, לא מותירים לישראל ברירה – אנחנו נמצאים במציאות אחרת. לאחר ישראל נמנעה במשך שנים ממלחמה ועשתה הכול כדי להרחיק את הקץ, התעוררנו בשמחת תורה לעולם אחר, למדינה אחרת ולמציאות בה אין לנו אפשרות אחרת חוץ מניצחון.
החזרת החטופים ומיטוט חמאס אינם יכולים להישאר בגדר סיסמה, אלא חייבים לבוא לידי ביטוי במציאות. אי ניצחון או סיום המלחמה ללא הכרעה ברורה לא רק עלול להביא בעתיד לטבח נוסף ואולי אף קטלני יותר, אלא גם המסר שייצא מכך לעולם – כולל לארצות הברית – היא שישראל לא יכולה לנצח. שהיא חלשה ושסופה קרב.
עיני העולם כולו נשואות כעת אל ישראל. כיצד היא תפעל צבאית אל מול האיומים הגוברים בחמש החזיתות? האם מדינת ישראל, שבעשור החולף ביססה עצמה כמעצמה אזורית, תצליח לגבור על האיומים הביטחוניים ולצלוח את המשבר שנוצר? או שמא היא מדינה שברירית מדי לאזור סבוך כמו המזרח התיכון?
הניצחון הוא עבור הנרצחים והנופלים אך גם עבור עתיד ילדינו. אם ישראל רוצה להמשיך להתקיים ולשגשג, היא צריכה להיות חזקה ולעמוד איתנה, גם כאשר הלחץ הבינלאומי להפסקת אש גובר. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לסיים את המלחמה הזו ללא ניצחון מובהק, כי מדינות – כמו אנשים – אוהבות להיות בצד המנצח. וכשישראל תנצח, מדינות רבות ישתפו עמה פעולה.
