ימי שנות התשעים היו הימים ההם. ליל הסדר. אורחים רבים מסובין סביב שולחני וביניהם גם ידיד אחד, רחוק מאוד מיהדות אבל חובב טקסים ופולחנים עתיקים. איש נאור להפליא. מתהדר כבר בתואר דוקטור, שבמאה ההיא עוד לא חלמתי בעצמי על שכמותו. מרצה בשלוש שפות. בעונג רב השתתף בקריאת ההגדה. זכר לילדותו הקיבוצית הכיר נתחים מובחרים ממנה כמעט על פה.
את "שפוך חמתך על הגויים" תיעב. הלוא נאור היה האיש ופציפיסט הן על פי מצפונו והן על פי מבנה אישיותו שרוך, ערגה ופתיחות רעיונית שימשו בה בערבוביא. גיחך עלינו הדבקים במילים העתיקות אבל עשה זאת בחיבה וידידות. אך תגובתו הזו היתה רק בבואה עכורה לתגובתו ל"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו". אמנם "והקב"ה מצילנו מידם" דווקא החמיא מאוד לתפיסתו הבלתי צבאית, כי האפשרות הגרועה יותר היתה לבטח שצה"ל רחמנא ליצלן עוד עלול להצילנו מידם. אך שפך חמתו על המסובין, על התפיסה האומללה, הנבדלת, הקורבנית של "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו".
אכן, להבדיל מאיתנו קצרי הרואי, הליברל האינטלקטואל ראה רחוק הרבה יותר. פרומונים מריחה האפוי היטב של "קץ ההיסטוריה" כבר עינגו את אנינות נחיריו. יש לזכור כי אכן בשנים ההם רבים מעמי הארצות אוהבים את היהודים. ככלל, אלפי ההרוגים, השחוטים והפצועים שלא היו אלא "קורבנות שלום" הוא שלום אוסלו נוטף הדמים, הפכו אותנו לאהודים בעולם.
האירופאים, שהמציאו את השיטה ומכל מקום שכללו אותה באלף השנים האחרונות, מחבבים את היהודים שלהם חרוכים כדבעי. שאלה של הרגל. אבל הצטרפו אליהם גם אסיאתיים, אמריקנים מן הצפון ומן הדרום ובני אוקיאניה. אכן, תקלה קטנה של מספר פיגועים פה ושם (שחלקם לא היו אלא באשמתינו?) לא היה בכוחה לשנות את התמונה הכללית המרנינה. סך הכל, סוף סוף ההיסטוריה שינתה את פניה. המערכות הגלובליות נעו על ציריהן בקול חרישי, קול כזה שפרימיטיבים כמונו, ערלי אוזן ולב, לא משכילים לשומעו, אך רגיש ואנין כגון הדוקטור ומפלגותיו שומעים היטב את הקולות.
"כמה אומללים אתם" הטיף בקול רם, בלהט דתי כמעט, "שזו תפיסת המציאות שלכם. כל הזמן כולם רוצים לחסל אתכם? ככה אתם חיים?". לא רק חימה היתה בו אלא גם זוועה. אולי המינוח הנכון הוא חלחלה. כמה עלובים נדמינו בעיניו. יהודונים רדופים של עיירות. כמין יחפנים שחפנים ממלמלי פסוקים שלא השכילו להגביה עוף מן השטעטל ומן הפריץ ולהתבונן בעינים אקדמיות מחוכמות מכל חכם בכוחות החדשים הפועלים בעולם ובחברה האנושית בשלהי המאה העשרים.
דור שלם עבר מימי הבשורה הנפלאה של השלום החמים והמרגש שהפציע עלינו אז וסיים את מלחמותינו, וכמעט דור שלם שאין לי כל מושג מה עלה בגורלו של האורח ההוא, האזרח הנאור, אולי כבר פרופסור אפילו, המעמיק מכולנו לבחון את המציאות לרבדיה ולרדת לשורשה.
האם סוף סוף היום, אחרי טבח שמחת תורה, פרעות שלא היו כמותם לא באכזריות ולא בסדר הגודל בארץ, האם סוף סוף הבחין האינטלקטואל שבכל דור ודור עומדים גם עומדים עלינו לכלותינו? ולא, אין כוונתי לחברה הערבית, אלא לבני אירופה, אמריקה, אוקיאניה ואסיה.
האם זוהמת השפל והחרפה המוסרית בעצם קיומו של משפט הרֶשע בהאג, למשל, לא מלמד משהו על "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו"? האם העובדה שיומיים, שלושה, שבוע אחרי שחילצנו מעט סימפטיה כי שוב היינו אבודים, עקורים, כרותים אנוסים ושרופים, חזרו הכל לדון על "רצח העם" שאנו מבצעים? האם שתיקתם של מרבית האינטלקטואלים בעולם כמו גם של ארגוני הנשים מלמדת סוף סוף כי "בכל דור ודור" כמעט כולם וכמעט תמיד עומדים עלינו לכלותינו – או למצער – לא נוקפים אצבע כשמישהו אחר עושה את העובדה הזו? את מלאכתם?
ובכן, אין לי שמץ של מושג אם שינה את דעתו ולו במעט, אבל אינני מתכווין ליפול אפילו לא משרפרף, אם יתברר שלא זז כהוא זה בתפיסת עולמו. כבר קבעו חז"ל שרשעים אפילו על פתחו של גהינום אינם עושים תשובה. הרי לנו – את הרשע לא מנצחים לא בעובדות ולא באמיתות כדרך שאין לנצחו בגהינום הפתוח תחת רגליו. מאמר חז"ל זה כמובן מייתר על פי רוב כל ניסיון לוויכוחים בעלי אופי פוליטי/דתי/מדיני וכו'.
אבל משפט זה משתמע גם בצורה ההפוכה, לאמור, מי שאין עושה תשובה על פתחו של גהינום – רשע הוא. לא אידיאולוגיה עומדת בראש מעייניו, לא תפיסת עולם נאורה וליברלית, אלא רֶשע. רשע קטן ופשוט של שנאת ישראל. רשע עתיק כימי עולם, שהיה ועודנו ועתיד להיות כנראה.
לי עצמי אין כל הסבר בהיר ומתיישב על הלב מה פשרה של שנאת ישראל. גם אחרי שקראתי אין ספור ספרים ומאמרים בנושא – אם לנקוט לשון גוזמה, עדיין, חידת האנטישמיות גדולה מאוד ונשגבת מבינתי הדלה. גם אינני יודע מה בדיוק, כאדם יחיד, פרטי, אוכל לפעול כנגדה.
אבל אולי רק זאת, בפסח הקרוב, כה יתן לי השם וכה יוסיף, אומר כבכל חיי והפעם בעוצמה מחודשת, עם הבנה רעננה, מתוך וודאות עדכנית, בדבקות יתרה ובאקטואליה שיש בה נצח – "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו".
