פרופ' דוד ויטל ציטט בספרו, "מדינות קטנות במבחן הקיום", מסמך רשמי אמריקני הקובע שפקידי מחלקת המדינה של ארה"ב, "לא רק שנמנעו מלהשתמש במנגנון הממשלתי שעמד לרשותם כדי להציל יהודים מידי היטלר, אלא אף הרחיקו לכת עד כדי שימוש במנגנון ממשלתי זה למניעת הצלתם של יהודים אלה".
חשוב לציין כי המסמך, שכותרתו, "דין־וחשבון למיניסטר על הסכמתה של הממשלה לרצח יהודים", נכתב בראשית 1944. רוצה לומר, טרם שילוחם של מאות אלפי יהודי הונגריה לאושוויץ. על רקע דברים אלה, ובשעה שישראל נלחמת על המשך קיומה, יש לראות את החלטת ידידתנו הגדולה שלא להטיל וטו על החלטת מועצת הביטחון של האו"ם נגד ישראל.
"גורמים שונים… טענו שבטכנולוגיה של הימים ההם אי אפשר היה להפציץ את אושוויץ, משום ריחוקה מבסיסי בעלות הברית", כתב פרופ' עזרה זוהר בספרו, "פילגש במזרח התיכון", העוסק במערכת היחסים בין ישראל לארה"ב מאז סיום מלחמת העולם השנייה ועד לאמצע שנות ה־90. "סיפור כיסוי זה הופרך, כאשר העניק הנשיא קרטר למנחם בגין תצלומי אוויר של מחנה אושוויץ בהם רואים את כל הפרטים, כולל התנורים ושאר הזוועות".
ארה"ב הייתה שותפה לתכנית "אלפא" (שלא יצאה לפועל לבסוף) של בריטניה מ־1955, שבמסגרתה הייתה אמורה ישראל לוותר על מרבית הנגב בכדי ליצור מסדרון יבשתי בין מצרים לירדן. במטרה לאלץ את ישראל לוותר על הנגב, הכינה בריטניה בנק מטרות ישראליות להפצצה. על מטרות אלו נמנו תל־אביב, חיפה וירושלים וכן שדות תעופה.
ויטל מציין את התנגדות למכירת טילי ההוק לישראל ב־63'. בעניין התנגדות הסטייט דיפרטמנט לפעולה צבאית עצמאית של ישראל במשבר מאי־יוני 1967, שהוביל למלחמת ששת הימים, כתב ויטל כי "הוא פשוט שכח את ההבנה בין ארצות־הברית וישראל ב-1957, שהייתה הבסיס לשכנועה הסופי של ישראל למסור את שרם א־שייך [לאחר שנכבש במבצע סיני, 56'] לאו"ם".
"המדיניות האמריקנית כלפי ישראל נקבעה זמן רב לפני הקמתה", כתב זהר, וניתן להוסיף שאפילו לפני עלייתו של נתניהו לשלטון. זהר מתאר כיצד מאז שתמכה ארה"ב בהקמת מדינה יהודית בהצבעה באו"ם בכ"ט בנובמבר, "מחלקת המדינה ניסתה לטרפד החלטה זו, בשל אמונתה שתמיכה כלשהי בישראל תשבש את היחסים בין ארצות־הברית לבין מדינות ערב. אמונה זו עודנה הבסיס למדיניות האמריקנית של כל הנשיאים… החלשתה המכוונת של ישראל… היא קו מנחה במשך כל שנות קיום המדינה… באותן פעמים שנשקפה סכנה מוחשית לקיומה של ישראל, הייתה התכחשות ואפילו הפקרה. ויש חשש שכך עלול להיות גם בעתיד".
כיצד, אם כן, יכולה ישראל להתמודד עם הניגודיות המובנית בקשריה עם ארה"ב אשר לגביהם, ובעניין הסיוע הצבאי האמריקני לישראל שממנו יוצאת נשכרת יותר ארה"ב, טען זהר "שמימיה לא עשתה ארצות־הברית עסקה טובה יותר ומעולם לא הרשה בעל ברית כלשהו שינצלוהו בצורה כה בוטה וחסרת רחמים"?
תשובה לכך ניתן למצוא בספרו של הדיפלומט וחה"כ לשעבר, יוחנן כהן, "אומות במבחן" (1985). "אומה קטנה חייבת לפתח… את כל משאביה האנושיים הכלכליים והרוחניים; לחתור לאי־תלות משקית וכספית בידידתה הגדולה; לחזק את צבאה ולא לסמוך על מושיע זר… פיתוח קשרים מגוונים עם רוב מדינות העולם… לבל יווצר הרושם כי… היא נתונה בכיסה החמים של מעצמה ידידותית אחת… ככל שמגוון קשריה של האומה הקטנה והיקפו יהיה רחב יותר… כן יקל על המעצמה הגדולה להתמיד בידידותה ובתמיכתה… ככל שהאלמנטים האלה יחלשו… כבודה וערכה ירדו פלאים; המשענת תיהפך לקביים, רגליה יתנוונו, צעידתה וגידולה ייעצרו ורצונה יושתק".
הפקרת ישראל במועצת הביטחון מלמדת כי לא השתנה דבר מאז כינה את ישראל מזכיר המדינה האמריקני בממשלו של דוויט אייזנהאור, ג'ון פוסטר דאלס, "אבן ריחיים על צווארנו". ואם ארצות־הברית לא מחמיצה הזדמנות לזרוק את ישראל "מתחת לגלגלי האוטובוס", אז עדיף שלא להסתובב על קביים.
