כדי לגרור ולחטוף את עמית סוסנה בת הארבעים ממקום מגוריה בכפר-עזה היה צורך בשבעה מחבלים חסונים וחמושים. הסרטון שתיעד את מאבקה הנחוש נגד להקת הזאבים שהתנפלו עליה עלה לרשת לאחר שחרורה, כאילו ביקש להמתין לסוף הטוב של הסיפור הרע הזה. אבל לסיפור הזה אין סוף טוב, ולמעשה אין לו סוף בכלל. השבוע חשפה סוסנה בריאיון לניו-יורק טיימס את התקיפות המיניות וההטרדות שעברה בשבי חמאס, ובפגיעות מיניות כמו בפגיעות מיניות – הפגיעה לא באמת נעלמת.
סוסנה שוחררה בסוף נובמבר לאחר 55 ימים בשבי, וכעת מצאה את העוז לשתף את שעברה בעזה בשל החשש לגורלם של החטופות והחטופים האחרים. בשולי הכתבה הודגש כי דבריה של סוסנה אמינים, שכן הם תואמים את עדותה הראשונית מול הרופאות שטיפלו בה עם חילוצה. קשה להאמין, אבל העולם המודרני – זה שגדוש במחאות Me Too ואחת מתוך אחת, זה שפועל תחת הצו להאמין לכל מתלוננת – נדרש להצליב מקורות כדי להאמין ליהודייה שנחלצה בשן ועין מטלפי מרצחי חמאס. כך קרה מול עדויות כוחות ההצלה שהחלו להיחשף כבר בימים הראשונים, כך גם בעדויות שהולכות ומצטברות מצד נשים ועדי ראייה.
אתמול הצטרפה לטיעון הישראלי על הטרור המיני עדותו של אחד ממחבלי הנוח'בה, מנאר מחמוד מוחמד קאסם, אשר סיפר כי אנס ישראלית במהלך הטבח באוקטובר. ובכל זאת, קשה להניח שיש בעדויות הללו כדי להשפיע על דעת הקהל הבינלאומית לטובת ישראל. אם סרטוני צהלת עזה משמיני עצרת לא הספיקו כדי לייצר עמדה הוגנת מול המדינה המותקפת, זכויות נשים לא ישנו את העוול הנורא. האמפתיה הרגעית שצצה ברחבי הגלובוס לנוכח זוועות המתקפה התחלפו במהירות שלא תיאמן בגאות אנטישמית אדירת ממדים.
למרבה הצער והזוועה, העדויות החד-משמעויות הללו גם לא מספיקות כדי להפעיל לחץ בינלאומי נחוש וקשוח על חמאס לשחרור החטופות והחטופים שעדיין נמצאים בידיו. כמו שלושת הקופים היפנים, העולם מתעקש לא לשמוע, לא לראות ולא לדבר על הרוע. בשונה מהציפיות של האידיאולוגיה היפנית ההיא, החירשות העיוורת והאילמת הזו לא מסירה את הרוע מהעולם – היא רק מחריפה ומקצינה אותו.
בתוך הסיפור הגדול והנורא הזה של הכתף הקרה המופנית לישראל ניצבת אישה אחת איתנה אך פגועה, שהטרור המיני-לאומני הופעל נגדה אישית. בסופו של יום היא זו שנושאת את הצלקת. מצלמות האבטחה של הקיבוץ תיעדו את רגעי הגבורה של סוסנה מול שוביה, ועדותה תיעדה את גבורתה מול העולם כולו.
