מלל רב נכתב על הכשל ההרתעתי וההתרעתי בטבח בשמחת תורה ועל הוקעת האשמים, ובראשם בנימין נתניהו. אולם נראה שהכישלון נוגע למערכת הביטחון, בעוד שהכישלון של נתניהו הוא בעיקר מדיני. התנהלותו במשך השנים מול שורש הסכסוך – האחיזה של עם ישראל באדמת ארץ ישראל – ונכונותו לוותר בתנאים מסוימים על חלקים ממנה מקרינות על המצב הנוכחי.
כשנתניהו עלה לשלטון ב־1996, ציפו בימין שיבטל את הסכמי אוסלו. בספרו "ביבי" כתב נתניהו על התלבטות לא פשוטה: "מצד אחד, הרציפות השלטונית מחייבת כיבוד הסכמים בינלאומיים. אך מנגד, הסכמי אוסלו היו פגומים במהותם ופגעו בביטחון ישראל". הוא החליט לפתור את הדילמה בכך שיכבד את ההסכמים בתנאי שיכובדו הדדית בידי הפלסטינים, וטבע את מטבע הלשון: "יתנו – יקבלו; לא יתנו, לא יקבלו".
את סירובו להתקדם במימוש ההסכם הצדיק בסירוב הפלסטינים להכיר בישראל. בכך נטש את הכשל העיקרי של אוסלו: מסירת אדמות ארץ ישראל תמורת פיסת נייר. הוא מימש את הסכם חברון ששמעון פרס חתם עליו, אולם תחת הלחץ הכבד של הנשיא ביל קלינטון ויתר על העקרונות שקבע וחתם על הסכם וואי שכלל נסיגה מיותרת מ־13 אחוזים נוספים משטחי יהודה ושומרון.
לדבריו, שכשנפגש עם יאסר ערפאת בארבע עיניים בוועידת וואי, ביקש ממנו ראש אש"ף ששניהם יכתבו מראש מה הכי חשוב להם בהסכם. כשהוציאו את הפתקים התברר שערפאת כתב "השטחים", ונתניהו כתב "ביטחון". כאן למעשה טמונה הדרמה. נתניהו חשב שיוכל ללהטט בכל הכדורים בלי שייפלו לארץ, ולא נתן משקל למשמעות של מסירת שטחי המולדת לאויב.
לפי התפיסה הערבית, היחס לאדמה וה"צומוד", העמידה האיתנה, הוא ערך עליון. כשהערבים בחנו את החברה היהודית הם זיהו את התרופפות הזיקה לקרקע, והתייחסו אליה כחולשה המרכזית של ישראל. זה כמובן עודד אצלם את תודעת ההצלחה לקראת גירוש "הצלבנים החדשים", שהרי הממלכה הצלבנית החזיקה מעמד 88 שנים. הגירוש מגוש קטיף ומצפון השומרון חיזק את התחושה הערבית שהקשר היהודי לארץ ישראל הולך ונחלש, וכן שהטרור מחליש את היכולת של הישראלים לאחוז בקרקע.
בנאום בר־אילן ב־2009, שנישא עקב לחץ כבד של ברק אובמה, הכיר נתניהו לראשונה במדינה פלסטינית בשני תנאים: הכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ופירוז המדינה הפלסטינית מנשק. הוא גם הסכים להקפאה מוחלטת של הבנייה היהודית ביהודה ושומרון.
מדינאות אינה יכולה להתבסס על קריצות וחצאי אמיתות. נתניהו הציב תנאים שהוא יודע שלעולם לא יתקיימו, אבל לא לקח בחשבון את התוצאות התודעתיות של נאומו. בעקבות נאום בר־אילן גדלה השאיפה הפלסטינית לסילוק ישראל משטחי יהודה ושומרון, מתוך הבנה שאפילו בימין התרופפה הזיקה לארץ ישראל. בכך התחזקה תפיסתם של חמאס וחיזבאללה שהגברת הטרור תסלק את הנוכחות היהודית מהארץ.
עמדה זו, שממשלות נתניהו מציגות כבר שנות דור, הביאה לכך שהמדינה הפלסטינית נחשבת בעולם להחלטה מוגמרת, שכל שנותר הוא לפתור את עיתוי הקמתה. גם אם נתניהו לא תומך במדינה פלסטינית, אצל כל ידידותיה של ישראל התקבעה התפיסה שמדינה פלסטינית קום תקום. לכן קבעו החלטות האו"ם שההתנחלויות אינן חוקיות, וכשמדינת ישראל מאשרת בנייה בהתנחלויות – היא לכאורה עוברת על החוק הבינלאומי וחושפת את עצמה לעיצומים.
העמדה הזאת חיזקה את התפיסה הערבית שישראל היא חברת קורי עכביש ללא חזון ועמוד שדרה אידיאולוגי. חולשה זו הייתה חלק מהשיקולים של יחיא סנוואר ומנהיגי חמאס לפני הטבח. ההתנגשות של ישראל עם ארה"ב בעיצומה של המלחמה נובעת מאותה הנקודה: ג'ו ביידן חושב שנתניהו עובד עליו, כי תמיד אמר שהוא בעד מדינה פלסטינית. אבל כעת קשר את עצמו נתניהו ב"קואליציה קיצונית" שמסנדלת אותו ולא מאפשרת לו להיענות למתווה שדרש – נורמליזציה עם סעודיה תמורת הקמת מדינה פלסטינית.
אני סבור שנתניהו באמת מתנגד היום למדינה פלסטינית, ואני תומך מאוד בהתעקשות שלו מול הממשל. אולם השאלה מי נתניהו האמיתי יצרה אי אמון בקרב ממשל ביידן, עד כדי פגיעה במדינת ישראל והימנעות בהצבעה בעצרת הביטחון של האו"ם. שוב התברר שגם לקוסם הטוב ביותר נופלים לעיתים כדורי הלהטוט, במיוחד כשהוא משתמש ביותר מדי כדורים בבת אחת.
עדי מינץ הוא יושב ראש מליאת מועצת יש"ע, ולשעבר מנכ"ל המועצה
