עוד מעט פסח, אבל בחצרות הבתים עדיין בולטות הסוכות: שרופות, הרוסות, נפולות. על מבנים רבים מרוסס גרפיטי שחור – לא כשיר, לא כשיר. זאת לא מחאה נגד ראש הממשלה, אלא תיאור מצב הבית אחרי סריקת הכוחות. מאחד הבתים לא נותר דבר. זה היה ביתו של אמיתי בן־צבי, אדם מבוגר שגר בגפו בקו האחרון מול הגבול. שקט פסטורלי עם נוף לח'רבת חזעה. הוא נרצח, המטפל שלו נחטף. מהבית בבנייה קלה, שנשרף כליל, נותרו רק משטח בטון והליכון מיותם.
על הבית הסמוך תלוי שלט דרכים עם חץ, "לגוש קטיף". זה הבית של יוכבד ועודד ליפשיץ. השלט הוצב שם כנראה כבר ב־2005, אחרי העקירה. יוכבד חזרה מהשבי, עודד עדיין שם. אולי לא רחוק מגוש קטיף.
בחלק מהקיבוצים נשמעת ביקורת על תיירות הפוגרום. לא כולם חשים בנוח עם הסקרנים שבאים לבחון את החורבן מקרוב, אבל כדאי לאפשר לכל ישראלי, באופן מכובד, ללמוד על מה שקרה להם. מה שקרה לנו. זה הסיפור של קהילת ניר־עוז, וזה הסיפור של ישראל. חייב אדם לראות את עצמו כאילו – ואחרי זה אפשר להרוס מה שלא כשיר, ולבנות מהתחלה.
***
חוק חסר שיניים לא היה עובר את היועמ"שית והיה נפסל גם בידי ליכודניקים רבים. חוק יעיל היה נתקל בהתבצרות חרדית. הפוליטיקאים החרדים לא הסכימו להצהיר על חוק כזה אפילו בקווים כלליים, כדי להרוויח שלושה חודשים ואז להפיל אותו במושב הבא. התברר שגם כשהחרב הכלכלית על הצוואר, הם לא מסוגלים להתגמש: הם מתנגדים לנשיאה בנטל, גם באופן הדרגתי, והמלחמה לא שינתה דבר.
ההלם והאלם שאחזו בחברי המפלגות החרדיות הם תמונת מראה של הפטפטת והרהב מימי המו״מ הקואליציוני. ככל שהם הפליגו יותר בפנטזיות ובתקציבים, כך התברר שהם כשלו יותר בהבטחת יסוד היסודות בקיום החרדים. הם התפארו בחוק יסוד לימוד תורה, אבל גם חוק דיחוי קלאסי הם לא הצליחו להעביר. גם אם נתעלם מהניתוק ומהזחיחות, לא נוכל להחמיץ את החושים הפוליטיים המחודדים שהכזיבו הפעם. לא הייתה הזדמנות שהחרדים לא פספסו: מתווה הגיוס של גנץ היה פתרון לא רע כשהיו באופוזיציה, וגם חקיקה רזה אחרי הקמת הממשלה הייתה משתלמת יותר. אבל הם העדיפו לקדם את הרפורמה המשפטית, שבויים בהבטחות של יריב לוין, כדי לקבל חוק משוריין לעד. גם את גלגל ההצלה במתווה הנשיא הם דחו, מתוך הערכתם שאנחנו בדרך לבחירות.
אבל אין מכניקה שתביא לנפילה מיידית של הממשלה. המועד האחרון להגשת הצעה לפיזור הכנסת באופן חד־צדדי היה ביום רביעי השבוע. בשבוע הבא יתקיימו דיונים במליאה, אבל הצעות חוק חדשות יעלו רק בהסכמה. הם לא יוכלו לכפות על נתניהו בחירות כדי לעצור את פקיעת החוק. ובכל זאת, סביר שההודעה לבוחר תנחת בתיבות הדואר בבני־ברק עוד לפני צווי הגיוס.
***
פרישת סער נראית כמו הצרה הפוליטית הקטנה של נתניהו בשבוע החולף, אבל היא כנראה ההחמצה הגדולה שלו. המלחמה הביאה איתה הזדמנות פוליטית אחרונה לאיחוד מחדש של הימין. זה היה חלון הזדמנויות קצר: נראה שסער וליברמן מחפשים את דרכם למחנה שצמחו בו, ושהם מוכנים גם לסלוח לנתניהו אישית.
הקללה שרודפת את נתניהו, את המחנה הלאומי ואת המדינה, מאז 2019, היא שלימין יש רוב מוצק בכנסת – אבל למנהיג הפוליטי של המחנה הזה יש רוב דחוק הרבה יותר, אם בכלל. והנה, דווקא ברגעי השפל של התמיכה בו, הם היו מוכנים לבוא. לפתע המכנה המשותף שלהם עם הליכוד היה רחב יותר מזה שיש להם עם המחנה הנגדי, בימי המאבק על הרפורמה למשל.
עם ליברמן כבר היו הבנות לכאורה. הודעה לעיתונות על כניסתו לקבינט אפילו שוגרה במוצאי השבת השנייה למלחמה. אבל וטו מסתורי הוטל על צירופו לקבינט המלחמה. בחלק מהזמן ההתנגדות הייתה מתוך ביתו של ראש הממשלה, אך עדויות אחרות טוענות שגם בני גנץ לא רצה. והיה גם חשש מדרישות מקבילות של סמוטריץ' ובן־גביר. אותו הקוקטייל בדיוק גרם לנתניהו להפסיד את סער השבוע. במקום לחבק את ההזדמנות הניח לו נתניהו לנשור מהקואליציה שלו וקיבל אופוזיציונר לוחמני מימין.
ההצעה שהונחה בפני סער הייתה כיסא בקבינט המלחמה בתמורה להתחייבות לתמוך בחוק הגיוס. הוא סירב. כמו ליברמן, גם הוא לא נתן לנתניהו את היציבות הפוליטית ליום שאחרי. אבל גם אחדות זמנית בחסות המלחמה היא לא מעט, ודאי כשסוף המערכה אינו נראה באופק.
