הנוסעים בנגב המערבי בימים אלו נחשפים לשלטים שעליהם נכתב "הלב עם העוטף". העיצוב שלהם מזכיר את הסלוגן המוצלח '"העם עם הגולן", שכיכב בשנות התשעים כחלק מהמאבק על עתידה של רמת הגולן. מאחורי השלטים עומדת תנועה אזרחית חדשה של תושבי העוטף, בשם "עתיד לעוטף", שהתבשלה מאחורי הקלעים בחודשים האחרונים וכעת יצאה לאור.
שלושה חברי קיבוצים החלו להניע את גלגליה – אהד כהן מקיבוץ אור־הנר, שירי ארדיטי־נחום מקיבוץ ברור־חיל, ואלכס ויינטרוב מקיבוץ חולית. שבועות ספורים לאחר שיצאו לדרך, באתר של התנועה כבר אפשר להתרשם מהגיוון שנוצר בקבוצת המובילים שלה, המגיעים לא רק מהקיבוצים החילוניים בעוטף אלא גם מהעיר שדרות, ומהמושבים והקיבוצים הדתיים במועצת שדות־נגב.
לאהד כהן, יזם הייטק, יש ניסיון נרחב גם ביזמות ציבורית. בעבר הוא ייסד מיזם חינוכי לשירות משמעותי בצה"ל, הקים ארגון של בוגרי הפנימיות הצבאיות, ועמד בראש ארגון העובדים בחברת ראיית החשבון EY. שאלתי אותו השבוע מה הצורך בתנועה האזרחית שהקים עם חבריו, שהרי לכאורה יש לא מעט גופים שאמורים לדאוג לעוטף ובהם משרדי הממשלה, הרשויות המקומיות ומנהלת תקומה.
"באנו למלא תפקיד של חברה אזרחית", השיב כהן. "בלמידה שקיימנו גילינו שמדובר בתפקיד קריטי למאמצי השיקום באזורים מוכי אסון. תוכניות שנבנות ומיושמות מלמטה למעלה, מנבאות באופן הכי טוב את הצלחת מאמצי השיקום. לקחנו על עצמנו לבסס ולדייק את החוזה החדש שבין התושב בעוטף לבין המדינה, כי החוזה הקודם הסתיים. דווקא כגוף לא פוליטי ולא מפלגתי יכולת ההשפעה שלנו הרבה יותר גבוהה, כי אנחנו בוחרים לעבוד עם כל דרג נבחר ולא מאיימים עליו. תושבים חזקים שלוקחים אחריות יכולים להיות גורם שמפעיל את כל הגורמים האחרים יחד להשגת המטרה, שהיא ביסוס העוטף כחבל איתן, משגשג וצומח".
בכנס שקיימה התנועה בשבוע שעבר היא הציגה סקר שערכה באמצעות מכון מדגם, בהשתתפות יותר מ־500 מתושבי העוטף. תוצאות הסקר מצביעות מצד אחד על תחושת שייכות חזקה של התושבים לאזור; 90% ענו שהם חשים תחושת שייכות לעוטף. מצד שני, יש גם תוצאות מדאיגות: 11% מהמשיבים אינם מתכוונים לחזור לגור בעוטף, ועוד 19% מתלבטים אם לשוב. "זה אומר שחמאס הצליחו להשפיע על 30% מהאוכלוסייה פה, וזה המון", מנתח כהן.
"מהסקר למדנו גם מה מצפים מאיתנו כתנועה אזרחית. אמרו שרוצים שנחזק את הקהילות, שנגדיל את התקציבים, שניצור שיתופי פעולה אזוריים, שנפעל בכנסת כלובי של העוטף, שנכיר ליותר אנשים את האזור, ושנייצר כמה שיותר הסכמות רחבות בין כל תושבי העוטף. במידה רבה מצפים מאיתנו שנהיה הרוח של העוטף. אם תסתובב במוקדי הפינוי של התושבים שלנו תראה אנשים שיש להם קורת גג, שלוש ארוחות ביום והרבה תרומות, ועדיין הם מיואשים. הם לא זקוקים רק לצדדים חומריים אלא גם לוודאות שמייצרת תקווה, שהיא הדבר היחידי שיעזור לנו להתמודד עם המציאות המורכבת שלנו".
מסקר שערכה התנועה עלה ש־11% מאנשי העוטף אינם מתכוונים לחזור אליו, ועוד 19% מתלבטים. "זה המון", אומר אהד כהן מאור־הנר
אנשי עתיד לעוטף נמצאים בקשר עם אנשי מנהלת תקומה, והשתתפו השבוע בכנס הצגת תוכנית החומש לשיקום וצמיחת האזור. הם הוזמנו להשתתף בעקבות דרישתם מהמנהלת שהתוכנית לא תצא לדרך בלי שיתוף של ראשי הקהילות. "אנחנו האנשים בשטח אמורים להיות אלו שמאמינים בתוכנית ומיישמים אותה הלכה למעשה", מסביר כהן.
הוא מציין כמה מהלכים שאנשי התנועה מתכננים לתקופה הקרובה: "אנחנו רוצים לחזק יותר את תחושת השייכות לעוטף, לדאוג שכל הכספים המובטחים לשיקום אכן מגיעים ליעדם ומנוצלים כהלכה, לפתח את דור המנהיגות שיוביל אותנו בעתיד, ולהפוך את שיקום העוטף למשימה לאומית כדי שכולם יבינו, בפרפרזה על דבריו של בן־גוריון, שבעוטף ייבחן העם בישראל. העוטף הוא הסיפור של העם היהודי כולו. בלי שיקום שלו – מחר זה אשדוד, מחרתיים תל־אביב, ואחר כך ברוקלין וניו־יורק".
לא נעים
בשבוע שעבר חלקתי כאן שבחים לרפורמת "צדק תחבורתי" שנכנסה לתוקף ביום שני, ומעניקה הטבות משמעותיות בתעריפי הנסיעה לאוכלוסיות רבות. כעת אני מבקש לסייג את הדברים ולהזכיר שעל פי מחקרים, הדבר החשוב ביותר לנוסעים בתחבורה הציבורית הוא לא המחיר אלא הדיוק והשירות. הנוסעים באוטובוס או ברכבת רוצים להגיע ליעדם בזמן ובלי הפתעות, ובתחום הזה, הדרך לתחבורה ציבורית יעילה בישראל עדיין ארוכה.
הנה שני סיפורים קטנים מהשבוע האחרון על חברת האוטובוסים "מטרופולין", שמפעילה קווי שירות בינעירוניים רבים בנגב. לפני כשבוע המתנתי לאוטובוס של מטרופולין מבאר־שבע לירוחם, שאיחר לצאת. כשהתקשרתי למוקד של החברה המתנתי שש דקות למענה, ואז נאמר לי להתקשר שוב עוד עשר דקות כדי שבינתיים יוכלו לברר מדוע יש איחור. כשהתקשרתי שוב נאלצתי להמתין כחמש דקות נוספות ורק אז, כשהאוטובוס הגיע באיחור של עשרים דקות, הוסבר לי שהאיחור נבע מחודש הרמדאן.
ארבעה ימים לאחר מכן דילג נהג של חברת מטרופולין על תחנה בקו 358 מבני־ברק לירוחם, השאיר בה את הבת שלי, וגרם לה להגיע לביתה באיחור של שעות. השיבושים הללו התרחשו בשבוע אחד, ומדובר רק בשיבושים שמשפחתי חוותה. מה היה לנו כאן? איחור של עשרים דקות ביציאה של אוטובוס, מוקד טלפוני לא יעיל לפניות הציבור, ונהג אוטובוס שלא אוסף נוסעים מהתחנה. אגב, בזמן ההמתנה למוקד הטלפוני של מטרופולין, הלקוחות נאלצים לשמוע את הזמריר של החברה שמילותיו הן "מטרופולין, נעים איתך". צר לי לומר זאת, חברת מטרופולין, אבל לנו הנוסעים לא נעים איתכם.
הנחות בתחבורה ציבורית זה נחמד וחשוב, אבל לבת שלי, שבכל מקרה נוסעת בחינם כבת שירות לאומי, חשוב יותר שהנהג יאסוף אותה מהתחנה. גם עבורי ההנחה באוטובוס נחמדה, אבל חשוב לי יותר להגיע בזמן ולקבל מענה מועיל ממוקד טלפוני עדכני. אגב, לי יש פריווילגיה שאין לרבים אחרים: בחניה של הבית עומד לרשותי כמעט תמיד הרכב הפרטי. חִשבו על הנוסעים שהתחבורה הציבורית היא האפשרות היחידה שלהם להתנייד ממקום למקום, ופעמים רבות היא גם זו שמאפשרת להם לגור בפריפריה ולעבוד ולהתפרנס. זה לא מגיע להם. תחבורה ציבורית גרועה היא אחד החסמים הגדולים למובּיליות חברתית, במיוחד בפריפריה הגיאוגרפית של ישראל.
