שופטי המחוזי בירושלים התאמצו להסביר את הענישה הסמלית שנכללה בהסדר הטיעון עם אהרון רמתי, "נוכח הקשיים הראייתיים עליהם הצביעה המדינה; נוכח התקדימיות והחלוציות שבהרשעה; ונוכח המדיניות הפסיקתית הממעטת בהתערבות בהסדרי טיעון". מי שנחשד בניהול כת אפלה ופוגענית קיבל עונש עלוב של תשעה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, לצד פיצוי בסך 110 אלף שקלים "שיחולק בין 11 נפגעות העבירה באופן שווה". משכנע. אחרי כל מה שחוו, עשרת אלפים שקלים הם בדיוק מה שהן צריכות כדי להניע מחדש את חייהן.
השופטים אלי אברבנאל, חיה זנדברג ומיכל שרביט, ציינו שלמרות ש"מעשיו של הנאשם חמורים, עצם הקמתה של כת לא מהווה עבירה פלילית בישראל, והוא לא הועמד לדין בגין כת שהקים אלא בגין עבירה פלילית של החזקת בני אדם בתנאים קשים, תוך פגיעה בחירות".
רמתי איננו המועמד הראשון שהייתם מלהקים לגילום דמות של מנהיג כת. חזותו העגלגלה איננה משדרת נוכחות חזקה, העברית שבפיו דלה, הרטוריקה שלו חסרת להט, מאגר הדימויים שלו מצומק, ואין לו עיני פלדה כחולות עם מבט עמוק ולוכד. במקרה שלו, עבודתם של חוקרי כתות ומומחי שפת גוף אמורה להיות קלה. "ראיונות עומק" מפוהקים של הבחור מצויים במרשתת ואפשר לנתח אותם פסיכולוגית. באחד מהם הוא יושב עם רעייתו, והם עונים בסבלנות לשאלות המראיינים מ"כיכר השבת". החזות האפרורית עומדת בניגוד לעדויות. אחת האימהות התראיינה לחדשות 12 וסיפרה על הבת שלה, "לוחמת ומפקדת במג"ב, חדה, חריפה, מוכשרת", שניתקה כל קשר מהמשפחה מאז שפגשה את רמתי. היא מתקשה להסביר מה מצאה הבת שלה בכלום־ושום־דבר לכאורה שהציעה לה מדרשת "באר מרים" של רמתי.
יהיו מי שיאמרו שהיבשושיות הזו היא התחפושת המושלמת. טקטיקה גאונית המסתירה את החשיבה המבריקה של רמתי, בדרכו להפוך למנהיג כת ולעמוד בראש קבוצה של נשים צעירות הצמאות לאהבה: בנייה שקדנית של דמות המנהיג־מושיע; טיפוח הקהילה באמצעות מתן יחס אישי אינסופי וחיבור קבוצתי חזק; יצירת תלות באמצעות ענישה רגשית; ביסוס דפוסי התמכרות באמצעות הצפת תודעתן של הצעירות בשני הורמונים – דופמין (עונג) וקורטיזול (חרדה); גזלייטינג חזק וממוקד לביסוס נרטיב אישי וקבוצתי שאיננו נשען על תחושות בטן או ניתוח רציונלי; מינוף העניין התקשורתי כדי לבסס את תדמית המשיח הסובל שכל העולם רודף אותו בשל צדקותו; וביסוס כלכלי חכם באמצעות רתימת כוח העבודה של המאמינות.
המקרה של רמתי ממחיש את קוצר ידו של החוק. הפרקליטות מציינת שאין בישראל איסור פלילי על עמידה בראש כת, אבל יש סעיף (משנת 2006) העוסק בהחזקה בתנאי עבדות: "המחזיק אדם בתנאי עבדות לצורכי עבודה או שירותים לרבות שירותי מין, דינו מאסר שש־עשרה שנים". עבדות לעניין זה מוגדרת כ"מצב שבו מופעלות כלפי אדם סמכויות המופעלות ככלל כלפי קניינו של אדם; לעניין זה, יראו שליטה ממשית בחייו של אדם או שלילת חירותו כהפעלת סמכויות כאמור".
זוהי עבירה נדירה מאוד, ועד היום הואשמו בגינה רק שלושה אנשים: דניאל אמבש, שעמד בראש כת ירושלמית, ובני זוג מבית־חנינא שהחזיקו עובדת פיליפינית בתנאי עבדות. גואל רצון, אגב, זוכה מאישום בסעיף הזה.
רמתי איננו המועמד הראשון שהייתם מלהקים למנהיג כת. אין לו עיני פלדה עם מבט עמוק. אבל אולי דווקא היבשושיות הזו היא התחפושת המושלמת
לכאורה, בכת של רמתי היה כל מה שצריך כדי לשלוח אותו לכלא לשנים ארוכות. האיש פתח את המרכז שלו בשנת 2008, וכבר ב־2011 פורסם נגדו כרוז נדיר שעליו חתמו הן הרב עובדיה יוסף והן הרב יוסף שלום אלישיב. הכרוז קרא לציבור להתרחק מרמתי, ש"כל מעשיו אלו אינם לפי דעת תורה כלל וסותרים את הדרך המסורה לנו מדור דור". נטען אז כלפיו שהוא מנתק את הבנות ממשפחותיהן ומכנה את הוריהן "יצר הרע", גר עימן באותו מבנה, מנהיג קוד לבוש קיצוני מטעמי "צניעות", מונע מרובן להתחתן ולהביא ילדים, אוסר עליהן לנסוע באוטובוס, מנהיג טקסי שריפת ידיים, ומצווה עליהן לדווח לו מדי שעה על מיקומן ועל מעשיהן. הורים שהתעקשו לפגוש את בנותיהם גורשו בצעקות, והבנות איימו עליהם בניתוק קשר מוחלט.
מתחם המגורים של באר מרים אטום לחלוטין לרחוב. החצר מוקפת בקירות, המרפסות מחופות בלוחות עץ צמודים, וחרכי החלונות מוגפים דרך קבע. הורים לבנות במדרשה מלינים גם על תנאי המחיה הירודים במקום. על פי העדויות, הדירה שבה מוחזקות הבנות מוזנחת, הרטיבות שם קשה, ובכל חדר שינה מצטופפות 15 בנות, במיטות קומתיים ועל מזרנים מעופשים המונחים על הרצפה; התזונה דלה ומתבססת על עודפים שנאספו מהשוק הסיטונאי ("אוכל לא היה", העידה הדר פדידה שיצאה מהמקום. "לפעמים לחם עם טחינה, ולפעמים גם את זה לא היה"); תנאי סניטציה ירודים ועוד.
גבולות החופש
מדוע אין בישראל חוק המטיל אחריות פלילית על מנהיגי כתות? את התשובה לשאלה הזו נתן רמתי עצמו, בריאיון שהעניק לכיכר השבת. "האם סמינר באר מרים הוא כת?", שאלו הכתבים ישי כהן ואהרן רבינוביץ. "אם חסידות זו כת וכל ראש ישיבה זה כת, אז גם פה זו כת", ענה רמתי.
זהו לא תעלול רטורי של גנב שעל ראשו בוער הכובע. רמתי הרים פה טיעון חזק, לאמור: אם הייתי עומד בראש חסידות של אלפי חסידים אף אחד לא היה מתעסק איתי, גם אם ההנהגות שלי היו פולשניות וקיצוניות.
כדי לנסח הגדרה משפטית לכת צריך לאפיין תבחינים. כל מחוקק שינסה להציע הגדרה למושג "כת" יידרש להסביר ולנמק מדוע רמתי הוא פושע ואילו האדמו"ר מגור לא, ומה ההבדל המהותי בין קהילת באר מרים לקהילת שובו בנים. ההבדלים בין חלק מהחסידויות הקיצוניות ובין ה"מדרשה" של רמתי (כל עוד לא נטען ולא הוכח ניצול מיני) הם בגודל הקהילה ובסוג השיגעונות שמהם סובלים (או נהנים) חבריה, לא במהות. תקנות הצניעות של חסידות גור לדוגמה, כוללים שליטה בלתי נתפסת של הממסד במרחב האינטימי של החסידים. זוגות צעירים מצווים להעביר ל"מדריך" שלהם דיווח מפורט על הנעשה בחדר השינה שלהם.
אי אפשר לומר שהמשטרה או הפרקליטות לא התאמצו בתיק הזה. הם עשו הכול כדי לבסס ראיות להרשעה: בדקו אם יש במקום קטינות, אם הצעירות נמצאות במקום בניגוד לרצונן, אם מתבצעות עבירות כמו ניצול מיני או החזקה בתנאי עבדות. אחרי כל המאמץ, הרשויות לא הצליחו לשכנע בנות להתלונן ולהעיד. רמתי עצמו חזר פעם אחר פעם על טענתו שהכול נעשה בהסכמה. "70 הבנות פה הן מעריצות שלך?", שאלו אותו המראיינים מכיכר השבת, והוא ענה: "חס ושלום. מעריצות? מי שלא טוב לה פה לא נמצאת פה".
וזה מוביל אותנו לבעיה המרכזית. חברה ליברלית־על־מלא לא מצליחה להבין מה גורם לאנשים לוותר על חיי חופש מוחלט. איך, לכל הרוחות, אדם שפוי ורציונלי מוכן לוותר על חירותו לטובת גחמות נרקיסיסטיות ומגלומניות של ראש כת, כריזמטי ככל שיהיה. היא טוענת בלהט שהכול שטיפת מוח, ומתפלאת מאוד כשחברי הכת לא משתכנעים. נסו לעבור על החומרים במרשתת של המרכז לנפגעי כתות, לא תמצאו שם מאמץ רציני להבין את התופעה מבפנים. ומה לעשות שבלי סקרנות וניסיון אמיתי להבנה אמפתית של התופעה, קשה להתמודד עם פגיעתן הרעה של הכתות.
זוהי הזדמנות להגיד משהו על סוגיית הרצון החופשי. החופש הוא תנאי הכרחי להרבה דברים טובים בחיינו, הוא החלל הפנוי שבו צומחים עולמות חדשים. אבל הוא יכול גם להיות כלא לנשמות שמסתובבות בעולם עם צרכים מסוג אחר לגמרי: התמסרות, שירות, אהבה, התכּללות במשהו גדול ממך. חלק מהנשמות הללו משגשגות במתח רוחני גבוה, מה שקורה פחות במפגשים בגובה העיניים, ויותר במפגשים על בסיס של הזרה ופליאה. הן זקוקות למורה שיוכלו לשאת אליו עיניים, לקהילה שתדרוש מהן מאמץ. לפעמים, בתוך החיפוש הזה, אנשים מוכנים לוותר על חלקים מהחופש שלהם, והם עושים את זה בבחירה חופשית לגמרי. זה מוביל אותנו לפרדוקס המשפטי־ליברלי: בעולם שמקדש את הבחירה החופשית, כשמישהו בוחר להתכלב קשה להעניש את מי שבנה את המלונה.
הפתרון איננו משפטי אלא חברתי־חינוכי: השוק מלא בשרלטנים שהתמחו בזיהוי וניצול הצורך העמוק בהתמסרות, שלא היו משגשגים אם בשוק היו יותר "מוצרים" שמציעים את הסחורה הזו בפורמט בריא ומאוזן. נפש שנמצאת בחיפוש רוחני עמוק ואינטנסיבי לא תמצא מרגוע בקורסים אקדמיים או ב"ישיבות של סחים". היא זקוקה למורים משמעותיים, לקהילות ייעוד, למעטפת חברתית הדוברת את השפה. כדי להכרית את החוחים, צריך לדעת לזהות את השושנים ולהבדיל אותם.
