הדיונים בארץ ובעולם על העברת אספקה לתושבי עזה בלי שחמאס ישתלט עליה רוויים באשליה עצמית. הבעיה פשוטה, אך הפתרון קשה: אין דרך לעקוף ביעילות את מי ששולט בשטח.
הצעות כמו חימושן של חמולות כדי שיאבטחו את החלוקה או העברת השליטה לאנשי ביטחון חיצוניים שישגיחו על הסיוע הם הזזת הבעיה ממקום אחד לאחר. ההנחה שחמולה אחת או כוח אחר יוכלו וירצו להילחם בחמאס מפוקפקת מאוד. אם חמאס לא יובס ובשטח לא ישלוט כוח חמוש היטב ובעל מוטיבציה כמו צה"ל, הסיכונים לכל מי שינסה למנוע מחמאס גישה לאספקה יהיו גבוהים ביותר. הטענות להוצאה להורג של מוכתר מחמולה בעלת קשרים לדאעש, שנחשד בקיום מגעים עם ישראל, הן דוגמה לכך.
כפי שציין הכלכלן דיוויד רו בספרו על עיצומים בינלאומיים, הבעיה הבסיסית היא שהעיצומים משפיעים על מה שנכנס לשטח מסוים, לא על מה שנעשה בשטח עצמו. ממילא, העיצומים נוטים לחזק את השלטון, לאו דווקא בגלל פטריוטיות או "התכנסות מסביב לדגל", אלא כי השולט בשטח שולט בחלוקה הפנימית של מצרכים הנמצאים במחסור. כשהאוכלוסייה תלויה במי שיכול לקבוע מי יישאר ללא אספקה ומי יקבל משהו ממנה, מסוכן לצאת נגד השלטון. לכן, אף שיש תועלת בעיצומים, הצלחתם בהחלפת השלטון מוגבלת ביותר, ולעיתים קרובות הם מחזקים אותו. אם למשל יש סיבות להטיל עיצומים על רוסיה או על איראן, אין לצפות שהם יובילו להחלפת השלטון שם. כמובן, הברחות שיעקפו את העיצומים נוטות להתקיים בכל מקום כשמספיק כסף עומד על הפרק.
בספר תעשיית החמלה ציינה המחברת לינדה פולמן בעיה נוספת של סיוע לאוכלוסייה בשטח שנשלט בידי רודנים או מיליציות: ארגוני סיוע וזכויות אדם תורמים להארכת המלחמה. מכיוון שהשולט בשטח קובע מי יפעל בו, גורמים בינלאומיים נאלצים להסכין עם שוד של חלק גדול מהאספקה, ולעיתים קרובות נדרשים למתן שוחד ותשלומים נוספים כדי להמשיך לפעול. הם רואים בכך מעין מס הכרחי לטובת האפשרות להעניק סיוע הומניטרי, אבל בפועל הם מממנים את מכונת המלחמה. המיליציות הסומליות הסתמכו על הסיוע הבינלאומי בתוכניותיהן, וכך גם הטאליבן, מיליציות ההוטו הרצחניות ברואנדה ושלטונות רודניים במקומות רבים אחרים.
כל אלה מסבירים את בעיית אונר"א: זו תוצאה מתבקשת של נסיבות פעולתו. גם לו הייתה הנהגתו מורכבת ממלאכי מרום או אפילו מסתם אנשים הגונים ללא נטיות אנטישמיות, המאמץ להושיט סיוע לאוכלוסייה תחת שלטון חמאס היה מוביל בהכרח להעסקת מחבלים, לגנבת אספקה בידי אנשי חמאס, לשימוש במתקני אונר"א לטובת הארגון, ולכך שתוכניות הלימודים בבתי הספר של הסוכנות יתאמו את רצונותיו של חמאס יותר משיתאמו את רצונותיהן של חלק מהמדינות המממנות את הסוכנות. במילים אחרות, מה שקרה הוא מה שהיה צפוי שיקרה.
יש שלושה פתרונות למצב: הראשון הוא העמדת פנים שהסיוע לא יגיע לחמאס ולא יסייע לקיומו. שני הפתרונות האחרים מחייבים מידה מסוימת של שליטה ישראלית בשטח. דרך אחת היא להודיע שסיוע יוכנס רק לאחר שחמאס יובס, ואז להכניס מצרכים ומוצרים ללא הגבלה תחת פיקוחו של הכוח הכובש. פתרון כזה היה אפשרי בתחילת המלחמה, אך נראה שכיום אינו אפשרי.
דרך אחרת היא פתרון בקנה מידה מוגבל – מחנה פליטים בשטח בשליטת ישראל, עם כניסה מבוקרת ומסוננת, שישראל או גורם בינלאומי אחר יופקדו בו על הסיוע והוא לא יועבר משם לשטח בשליטת חמאס. ספק גדול אם גם האפשרות הזאת מעשית. לא נראה שישראל מעוניינת לנהל ממשל צבאי כזה, ולנוכח הלחץ הבינלאומי הגובר קשה להאמין שניסיון ישראלי לחסום את העברת האספקה לדרום הרצועה יתקבל גם אם תחולק אספקה במחנה פליטים שיוקם בצפון.
נראה שהאפשרות המעשית ביותר למניעת התעצמותו מחדש של חמאס היא להפיל את משטרו גם ברפיח, וכך למנוע ממנו להתעצם באמצעות שליטה באוכלוסייה ובסיוע. אולם האפשרות של מבצע כזה נתקלת כרגע בהתנגדות עזה מצד ארה"ב. בפני ישראל לא עומדות אפשרויות קלות, אך חובתה להבין: קיומו של חמאס כגורם שלטוני וצבאי הוא הבעיה. הניסיון לעקוף זאת לא יצלח, ואף יסייע להישרדותו ולשיקומו.
