גם מי שמבקר במשך שנים את ראש הממשלה בנימין נתניהו בשל העדפת האינטרס האישי על פני האינטרס הלאומי לא יכול שלא להיות המום מההחצנה של התכונה הזאת אצלו בימי המלחמה, ובמיוחד בשבועות האחרונים. מדינת ישראל עברה לפני חצי שנה את האסון הקשה והמשפיל בתולדותיה. אנחנו מצויים בעיצומה של מלחמה קשה ורב־זירתית, שמאיימת להסלים. במלחמה הזאת הוכח עד כמה תלויה ישראל מבחינה ביטחונית ומדינית בארה"ב. בכל זאת נתניהו לא מהסס ליצור עימות הולך ומחריף עם ארה"ב – עימות מיותר, בוודאי באופן שהוא מנוהל בו.
לכאורה נתניהו צודק: ישראל מעריכה שהכרעת חמאס מחייבת גם פעולה צבאית ברפיח, מעוזם של גדודי חמאס האחרונים, וארה"ב לא מניחה לה לעשות זאת. אבל מי שמקשיב טוב לדברי האמריקנים בחודשים האחרונים מגלה שהם לא מתנגדים לפעולה ברפיח, אלא לכך שהיא תנוהל בלי להבטיח את חיי מיליון וחצי העקורים הפלסטינים שחיים שם מאז תחילת המלחמה.
גם ללא דרישה אמריקנית תקיפה בנידון ישראל לא הייתה יוצאת לפעולה ברפיח בלי להבטיח ככל האפשר את חיי האזרחים. כך אנחנו נוהגים בדרך כלל, ובוודאי כשעיני כל העולם מבקרות אותנו בחשדנות. אם יש הבדלים טקטיים בין הגישה האמריקנית להבטחת חיי האזרחים לגישה הישראלית, היה אפשר לדון בהם בדו־שיח שקט בין המדינות.
לדעתי, נתניהו רוצה עימות מסיבות פוליטיות. אחרי אסון שמחת תורה ולנוכח הצניחה בסקרים, נחוץ לו מיצוב מחדש כ"מר ביטחון" – ואם לא, אז לפחות "היחיד שמעז לומר לא לאמריקנים". לכן הוא החריף במכוון את הוויכוח עם ארה"ב לגבי רפיח והציג אותו כעימות קוטבי, ולכן גם דאג להצהיר פומבית: "נפעל ברפיח, איתכם או בלעדיכם". כאילו באמת אפשר לפעול ברפיח בלי הנשק והתחמושת האמריקנית, ובלי התמיכה של ארה"ב. אבל מבחינת נתניהו, הבייס הוא העיקר.
הוא הדין לגבי משבר חוק הגיוס. מנהיג רציני היה מבין את חומרת השעה, קורא לחרדים ומבהיר להם: "הגענו לקצה גבול היכולת לוותר לכם בגלל משבר כוח האדם בצבא. אל תחכו שהפוליטיקאים החילונים יפתרו לכם את הבעיות. עכשיו תורכם להציע תוכנית סבירה שתגייס את רוב בני המגזר, תוך שמירה על זהותם. אם אתם לא תגישו תוכנית כזו, נפעל כהבנתנו".
אם היה פועל כך, אין ספק שהאהדה אליו הייתה גוברת. ברור שלרוב הציבור היהודי נמאס מההשתמטות החרדית. אבל נתניהו ממוקד בהבטחת הטווח הקצר של שלטונו: איך לשרוד עם 64 מנדטים בשבועות ובחודשים הקרובים. לשם כך מוקרבים אפילו האינטרסים הביטחוניים הבסיסיים ביותר של המדינה.
נתניהו לא יכול להנהיג את מדינת ישראל. יש להחליפו בדחיפות, במיוחד כשהמלחמה ממילא נמצאת כרגע בעצימות נמוכה יחסית. אם יוחלף נתניהו, תיפתח הדרך לממשלה רחבה ואחראית בהרבה. אנשי האופוזיציה, מצידם, צריכים לוותר על התניית הממשלה החלופית בסילוקן של מפלגות הציונות הדתית ועוצמה יהודית, משום שזה ייצור תחושה של פסילת מחנות שלמים ולא רק ראש ממשלה אחד. ממילא משקלן של שתי המפלגות האלה יקטן מאוד בממשלה הרחבה.
הדרך הזאת גם עדיפה על פני מערכת בחירות שתכניס את המדינה לסחרור בזמן מלחמה. מצד שני, גם בחירות עדיפות על פני הישארות נתניהו בראשות הממשלה. זה גם צריך להיות המקל של מפלגות האופוזיציה ותנועות האופוזיציה האזרחיות כלפי חברי הקואליציה הדבקים במעמדם: אם לא תסכימו להחלפת ראש הממשלה, נפעל בכל הכוח להקדמת הבחירות – ואז תאבדו גם את מושבכם בבית הנבחרים.
אחרי אסון נוראי, ותוך כדי מלחמה קשה שעלולה להחריף, אי אפשר להבין את העדפת האינטרס האישי מצד נתניהו עצמו ואת מעשיהם של חברי הקואליציה הרבים שמבינים היטב שצריך להחליפו. הם צריכים לזכור שמנעמי השלטון נגמרים, ולאדם ולצאצאיו יישאר רק האופן שבו ייזכר לדורות. לא כדאי להם שייזכרו כמי שבשעתה הקשה של ישראל שלחו לוחמים להקריב את חייהם למען המדינה, בעוד שהם עצמם התקשו לסכן אפילו את הכיסא.
