לפי ההגדרות המקובלות בעולם למושג "עם" – כדי להגדיר עם’ נחפש מאפיינים כמו שפה מדוברת אחת, תרבות משותפת, מראה אופייני משותף, טריטוריה גאוגרפית אחת, הסטוריה אחת משותפת ועוד. למשל’ במילון אבניאון הגדרת "עם" היא: "קבוצת אנשים ממוצָא משותף שיש להם אֶרץ והיסטוריה משותפות, תרבּוּת ולשון אחת ותקווה לעתיד משותף". האם לפי הגדרה זו, העם היהודי קיים?
אם נתבונן על הישראלים – נמצא שיש להם אֶרץ והיסטוריה משותפות, תרבּוּת ולשון אחת ותקווה לעתיד משותף – ועל כן הם עונים להגדרה המקובלת של "עם". אולם, באופן אבסורדי, הגדרה כזו לא כוללת את כל יהודי התפוצות, שהם רוב העם היהודי!
מצד שני, אם נביט על העם היהודי בכללותו, הרי שאין לו אֶרץ משותפת – כי רק מיעוט ממנו חי בארץ ישראל ורואה בה את ביתו; אין לו היסטוריה משותפת, שכן לכל קהילה יהודית ההיסטוריה שלה לאורך אלפיים שנות גלות; אין לו תרבּוּת ולשון אחת אלא תרבויות רבות ולשונות רבות בהן מדברים היהודים בכל העולם.
מה הופך את העם היהודי לעם?
התשובה הקלה היא הדת. מה שמשותף לכל יהודי העולם הוא שייכותם לדת היהודית. אולם, מבט אחד בנתונים ילמד אותנו כמה נרחב החלק העם היהודי שאינם רואים עצמם קשורים לדת היהודית. אז מה הופך את היהודים לעם? האם אנחנו עדיין עם?
עד המלחמה, יכולנו לתהות בדבר ולחשוב עליו ברובד האינטלקטואלי, ואולי להגיע לתשובות שונות. לאורך השנים האחרונות, יחסי מדינת ישראל עם יהדות התפוצות ידעו סערות ומשברים, ונראה לעיתים כי תחושת הקשר המחברת בין קהילות התפוצות ובין המדינה נשחקת ועומדת לגווע. אולם, מיד בפרוץ המלחמה התגלה ההפך הגמור: התייצבות מיידית, חד משמעית, אוהבת ונחושה של יהדות התפוצות לצד האחים המותקפים במדינת ישראל. התייצבות מרגשת שכללה תרומות כספיות בהיקף עצום, התנדבות מעשית נמרצת, ארגון פעילויות תמיכה גלויות ושקטות, ועוד. מה שנחשף עם פרוץ המלחמה הוא לא קשר גווע אלא אחווה עזה.
התעוררות עוצמתית זו נענתה בהתייצבות איתנה מהצד השני, התייצבותם של הישראלים לצד הקהילות היהודיות שחוו גל אנטישמיות תוקפנית ובוטה ברחבי העולם.
בתחילת המלחמה, קיבלתי ושלחתי מספר מכתבים מרבני קהילות בחו"ל ליהודים בארץ, ולהפך. במכתבים שנשלחו מחו"ל לישראל הופיעו אמירות כמו: "חודשי הסכסוך האחרונים בישראל השפיעו מאוד על רבים מאיתנו… אנחנו יכולים לראות עכשיו כמה חזק אנחנו מחוברים, איך אנחנו מתמודדים עם אותן בעיות, מחשבות ודאגות", "החודשים האחרונים היו כל כך קשים, כמובן לכולם בישראל, וגם לאלה כאן בארה"ב שמרגישים מאוד מחוברים לישראל. … ליבי במזרח ואני בניו יורק – אנחנו יהודי ארה"ב חושבים עליכם, אחיותינו ואחינו בישראל". וגם: "תתעודדו לשמוע שהבאנו אוטובוס מלא של 50 מתפללים לצעדה בוושינגטון הבירה ואנחנו בקשר הדוק עם עמיתים וחברים בישראל בתמיכה פעילה. אני מאחל לכם הרבה כוח ובבקשה תדעו שגם ברגעי בדידות וייאוש אנחנו איתכם בראש, ברוח ובמעשה", "מרגש לחוש את הדאגה והסולידריות שמגיעות מכם אלינו, בשעה שיש כל כך הרבה דאגה ותמיכה שזורמות מאיתנו אליכם!".
מישראל לחו"ל נשלחו אמירות כמו: "התמיכה החד משמעית והאוהבת של הקהילות היהודיות בכל העולם נותנת לנו הישראלים כוח לעמוד בלחימה. הידיעה שאנו לא לבד כאן, אלא מחובקים כל הזמן, משנה את התחושה מאוד. הכל מפחיד, אבל יש לנו כוח מיוחד איתנו, הכוח של עם ישראל", "אנו שומעים שאתם עוברים ימים לא פשוטים. שהסביבה הקרובה שלכם מפנה גב ומביעה עוינות, לפעמים באופן צבוע ממש ולפעמים אפילו באיום ובאלימות… אנחנו מודים לכם ומבקשים לעמוד לצידכם, ולהתחזק בתחושת האחווה המיוחדת של עמנו"
אז האם קיים עם יהודי? קיים ועומד איתן. גם אם לפי כל ההגדרות המקובלות, הוא לא אמור להיות קיים.
אולי ההסבר לקיומו הבלתי-סביר של העם היהודי הוא שאנחנו לא רק עם; אנחנו משפחה. ההתייחסות הראשונה לעם ישראל כעם היא כידוע בשעבוד מצרים, כשפרעה חושש מ"עם בני ישראל" – ביטוי המערבב בין העם לבין המשפחה. הפעם הראשונה שה' מתייחס לעם ישראל כעם היא במעמד הסנה, במילים "רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם" (שמות ג'), כאשר הפסוק הקודם מציב את היותם שושלת משפחתית: "אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב" (שם), ומעט לאחר מכן מופיע אופיה העל-טבעי של השושלת הזו: "וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" (שמות ד'). העם הזה הוא גם משפחה, לאורך כל הדרך. אולי לכן היעדר המאפיינים של תרבות, ארץ, שפה וכו' לא מפריע לעם היהודי להתקיים: משפחה היא משפחה גם אם חבריה לא חיים יחד ולא דוברים את אותה השפה.
כמובן, אין בכל זה כדי להפחית מחשיבות שימור השפה היהודית האולטימטיבית – העברית, התרבות היהודית החיונית – התורה, והארץ היחידה שלנו. ברור שקיומן ושגשוגן הוא המפתח לכל הישגי העם היהודי בעבר בהווה ובעתיד. אבל עינינו הרואות, שגם הרחק מהן מתקיים הקשר בין תפוצות העם שלנו.
אם נחזור להגדרה המילונית, אחרי הארץ וההיסטוריה, הלשון והתרבות, מופיע מרכיב נוסף כמאפיין של עם: "ושיש להם תקווה לעתיד משותף". אולי זה מה שנחשף לעינינו בחודשים האחרונים – קשה ומורכב ככל שיהיה הווה, היהודים תמיד מאמינים בעתיד. והעתיד הזה, עם כל השוני שבין בני העם הזה, הוא משותף.
בשבת הבאה (פרשת שמיני-החודש), יקדישו קהילות רבות את התכנסויותיהן לנושא יהדות התפוצות. זהו סופו ושיאו של "שבוע התפוצות", המתקיים בכל שנה בישראל ומעלה את המודעות של הציבור הישראלי למציאות ולאתגרים של יהדות התפוצות.
הקהילות יעסקו בנושאים הקשורים ליהדות התפוצות בשיעורים, בדרשות ובמפגשי הקשבה. כיצד תפסו האמוראים את המציאות של ישיבה קבועה בגלות? ממה חששו שבטי עבר הירדן וכיצד פעלו לשמירת השייכות לכלל עם ישראל? ומה העוצמה הרוחנית שניתן להרוויח מהמציאות של מרכזים יהודיים מקבילים? כל אלה ועוד מוצעים לקהילות כנושאים להעמקה ולדיון בשבת התפוצות. ההצטרפות לשבת התפוצות היא אמירה של שייכות – שייכות לעם היהודי, עם פלאי שקיומו איתן למול כל קושי אפשרי; שייכות לסולידריות היהודית שהתעוררה מחדש וחיבקה את כולנו בחודשים האחרונים; שייכות לעם שהוא משפחה.
שבת התפוצות, המתקיימת השנה לראשונה, היא פרויקט משותף של מנהלת עמ"י במשרד התפוצות, רבני ורבניות בית הלל וארגון צהר.
