עוד יש ויכוח בין חברי הצוות אם היינו יכולים להתכונן יותר לקראת הלילה הסוער, "ליל הבלהות" נקרא שמו מאז, אבל עובדה היא שלאורך הלילה כל האוהלים קרסו, ובסופו נותרנו חבורה של חיילים רטובים, ללא קורת גג לראשם. בצר לי פרסמתי פוסט בפיייסבוק, ובתוך כמה דקות אני מקבל פנייה: "שלום, קוראים לי אריק, תושב לוס־אנג'לס, והקהילה שלי סיפקה כבר אוהלים למאות יחידות בצה"ל. תן לי את הפרטים של היחידה, וכמה אוהלים חסרים לכם, ותוך כמה שעות אתם מסודרים". כך למדנו, כמו מאות אלפי לוחמים, את הערך הפיזי של התרומות מחוץ לארץ – והוא ליווה ומלווה אותנו לכל אורך הלחימה.
אבל יום אחד הגיעו לשטח כמה מגשי פיצה עם זיתים ובולגרית ואיתם קישור לסרטון. בסרטון אפשר היה לראות ילדים עם צרכים מיוחדים, בבית הספר היסודי "סיני" בניו־ג'רזי, כשהם אורזים פופקורן בשקיות ומסדרים אותן על דוכן מכירה עשוי עץ. "We make popcorn to get the Chayallim pizza" הם מסבירים למצלמה, ואז פונים אלינו: "Thank you for protecting us". הביס של הפיצה קצת נתקע לי בגרון. איזו פנייה בחיים שלי לקחתי לא נכון, תהיתי, אם בגיל 37 אני צריך שילד בן שמונה ימכור אריזות של פופקורן כדי לממן לי משולש פיצה.
בו בזמן זה גם היה הרגע שבו הבנתי שיש כאן סיפור הרבה יותר גדול מהסיוע החומרי עצמו. זהו סיפור ששורשיו בקופסאות הפח הכחולות של הקרן הקיימת, ועוד לפני כן, בתרומה של מחצית השקל. תרומה שלא רק העניקה למקדש עוצמה כלכלית אדירה (כפי שכתב יוספוס פלביוס, ההיסטוריון היהודי־רומי תושב ארץ ישראל), אלא הפכה את ירושלים לעיר־האם של יהודי כל העולם (כפי שכתב פילון, שחי באותה עת באלכסנדריה). "אומרים שאנחנו העם הכי קטן בעולם", אמר לאבא שלי יהודי מפלורידה ששלח אלפי אפודים קרמיים לצה"ל, "אבל האמת היא שאנחנו פשוט המשפחה הכי גדולה".
"אומרים שאנחנו העם הכי קטן בעולם", אמר לאבא שלי יהודי מפלורידה ששלח אלפי אפודים קרמיים לצה"ל, "אבל האמת היא שאנחנו פשוט המשפחה הכי גדולה"
יש זוג יקר, תושבי ארה"ב, שיצא לי לעבוד איתם פעם על איזה פרויקט. מיד במוצאי שמחת תורה הם התחילו לשלוח הודעות, לפחות פעם בשבוע. לדרוש בשלומי ולשאול מה אני צריך וגם סתם כך לעודד ולחזק. בשלב מסוים האיש הגיע גם לשטח, עם שקיות גדולות של עוגיות וממתקים. אבל רק אחרי חודש או חודשיים עלה בדעתי לשאול: רגע, ומה קורה איתכם? איך עליכם משפיעה המלחמה? והם התחילו לספר על עלייה מסחררת בכמות האירועים האנטישמיים בעיר, ועל איך שכל בתי הכנסת שכרו חברות שמירה, וכמה שקשה להסתובב ברחוב עם סמלים של יהדות או של תמיכה בישראל. הם סיפרו וסיפרו, ושלחו לי קישורים לכתבות, וככל שהמידע הלך והצטבר התחילה לעלות בי גם תחושת בושה. הם כל כך רתומים, כל כך מגויסים, ומה איתנו? עד כמה אנחנו חווים את התמיכה הזו כביטוי של ברית, של משפחה, ולא רק של חשבון בנק מעבר לאוקיינוס? האם אנחנו מודעים בכלל לכך שלמלחמה שלנו פה יש בעצם אינספור חזיתות?
הבעיה לא מתחילה במלחמה. אני זוכר איך באחד הביקורים הראשונים שלי מעבר לאוקיינוס הופתעתי לגלות את הבקיאות של יושבי ניו־יורק בשמות היישובים ביו"ש ובמפת הרחובות בירושלים, בשעה שאני וחבריי לא ידענו להבדיל בין קווינס למנהטן, וגם לא חשנו בכך צורך מיוחד. לא מזמן נודע לי על חוסר נכונות כמעט גורף של מוסדות חינוך בארץ לשתף פעולה עם תוכניות של חילופי סטודנטים וסוגים שונים של מפגשים עם תלמידים בני חו"ל. ואולי המלחמה הזאת, שכבר קצת הורידה לנו את האף, תוכל גם לשנות את אופי המבט.
"שבת התפוצות" שמתקיימת השבת בהובלת משרד התפוצות וארגונים רבניים מהארץ ומחו"ל, נקבעה בערב ראש חודש ניסן, שבו היו תורמים את מחצית השקל במקדש. במשנה בשקלים מתואר הכהן שמרים וממלא שלוש קופות גדושות מערמות חצאי השקלים שהצטברו בלשכות. את הראשונה הוא מרים לשם ארץ ישראל, את השנייה לשם המדינות הסמוכות לה, ואת השלישית לשם בבל ולשם מדי ולשם מדינות הרחוקות. התיאור הזה חביב עליי כל כך, בעיקר כי אין שום משמעות הלכתית להכרזה הזאת ולמרות זאת חשוב לכהן להכריז אותה. חשוב לו להפנות את המבט אל בני בבל ואל בני מדי ולהגיד שאנחנו רואים את התרומה שלהם. שכאשר אנחנו מקריבים כאן את קורבנותינו אנחנו עושים את זה בשמם.
