לא תאמינו: ישראל הגיעה למקום החמישי במדד האושר העולמי לשנת 2023. רק ארבע מדינות מאושרות יותר מאיתנו, וארבעתן סקנדינביות. הסופר הבריטי־דני מייקל בות' ציין שהנורמה החברתית בסקנדינביה היא להצהיר בכל מקרה על אושר רב, ושהסקנדינבים עצמם חושדים מאוד בכותרות על אושרם. פינלנד הוכתרה למדינה המאושרת בעולם, אך שיעור ההתאבדויות בה גבוה כמעט פי שלושה מאשר בישראל. בואו נניח לסקנדינבים ונתמקד בעצמנו: יכול להיות שאנחנו באמת כל כך מאושרים? רוב המחקר שעשו בישראל עורכי מדד האושר התקיים לפני המלחמה, אך בואו נזכור שגם השנה הקודמת של ישראל לא הייתה בדיוק עידן מוּפז של פרחי אביב ופרפרים עולצים. הפגנות, מחאות וקרע פנימי מיררו אז את חיינו. ובתוך כל אלו, כך מתברר, היינו מאושרים; לפחות יותר מאושרים מכל האחרים (כמעט).
העניין הוא שיש לנו תפיסה משובשת למדי לגבי האושר שלנו. בעשורים האחרונים השתלטה על החברה המערבית גישה ליברלית־פרוגרסיבית שהבטיחה לתושבי המערב אושר אישי. הפרויקט הזה התיימר לזהות שורה של גורמים חברתיים שעושקים את אושרנו: הדת המאורגנת, המשפחה החונקת, הקהילה הצבועה, הנורמות החברתיות הנוקשות. אם נשתחרר מכל אלו נהיה כולנו חופשיים, שווים ומאושרים. מחקרים עכשוויים על האושר מגלים שהטענות הללו הן הבל הרסני.
אז מה הופך אותנו מאושרים? קודם כול, דתיים הם בממוצע מאושרים יותר. מחקר בינלאומי גדול של מכון פיו מצא ש־36 אחוז מהדתיים בעולם מגדירים את חייהם "מאושרים מאוד". אצל אלו שאינם דתיים השיעור הוא רק 25 אחוז. דתיים גם חיים יותר (בממוצע, כמובן). אפיקורסים המכירים את המחקרים הללו טוענים – בצדק – שאושר אינו ערובה לאמת, ומצהירים שהם מוכנים לסבול למען כפירתם. זוהי נכונות ראויה להערצה, אך צריך לזכור שהיא חדשה למדי. תנועת ההשכלה נאבקה בדת בטענה שהדתות החשוכות הופכות אותנו אומללים. רק באחרונה נתגלה שההפך הוא הנכון. כמובן, האושר שמביאים החיים הדתיים אינו הסיבה לדתיותנו; אבל זה בכל זאת בונוס נחמד.
ומה עוד? החוקר דיוויד ניומן מקליפורניה סקר שורת מחקרים שנערכו במשך 35 שנה ובדקו בסך הכול 25,000 אנשים מ־16 מדינות. מסקנתו הייתה ששמרנים הם באופן מובהק מאושרים יותר מליברלים. אבל עוד יותר מזה תורמות לאושרנו משפחות חזקות. פרופ' ברד וילקוקס מארצות הברית פרסם באחרונה ספר (באנגלית) בשם "תתחתנו". הוא מביא שם אינספור מחקרים על יתרונות הנישואין. 75 אחוז מהאמהות הנשואות מרוצות מחייהן, בהשוואה ל־54 אחוז בלבד מהנשים שאינן אמהות ואינן נשואות. הסיכוי שאיש או אישה יצהירו שהם שמחים מאוד, גבוה ב־151 אחוזים כאשר הם נשואים. כמובן, אין להאשים רווקים על רווקותם; וכמובן, רווקים רבים חיים באושר. ובכל זאת, גם לממוצע יש משמעות.
העולם בבעיה, כי צעירי העולם המערבי אינם יודעים את כל זה. כאשר שאלו צעירים אמריקנים מה מוביל לחיים מספקים, רק 32 אחוז הזכירו נישואין, בעוד 75 אחוז ציינו עושר. זוהי טעות. הכלכלן ריצ'רד איסטרלין הראה שרווחה כלכלית אינה מביאה בהכרח ליותר אושר אישי. "פרדוקס איסטרלין" קובע שבתוך אותה מדינה אנשים עשירים יותר הם בדרך כלל מאושרים יותר במידה מסוימת, אך בהשוואה בין מדינות אין כל יתרון באושר למדינות עשירות על פני מדינות שאינן עשירות, לפחות אחרי שמדינות אלו נחלצו מעוני קיצוני. כלכלנים ממשיכים להתווכח על טענותיו של איסטרלין, אך נראה שמוסכמת ההנחה שיש גורמים חשובים הרבה יותר לאושר מאשר רווחה כלכלית.
לנוכח הטעויות הרווחות הללו, אין פלא ששיעור האמריקנים הסובלים מדיכאון עלה פי שישה כבר במחצית השנייה של המאה ה־20. גם המאה שלנו עדה למגפה בתחום בריאות הנפש, בייחוד אצל צעירים. שיעור הנערים והנערות הסובלים מדיכאון בארצות הברית זינק בין 2012 ל־2016 ב־50 אחוז. מעניין לציין שמאז שנות השבעים בולטת במיוחד ירידה מתמשכת ועקבית במידת האושר שמביעות נשים. בטסי סטיבנסון וג'סטין וולפרס כינו זאת "הפרדוקס של דעיכת השמחה הנשית": במקביל למהפכת השחרור המיני ולפירוק המשפחתי, שהתיימרו להועיל לנשים, הופכות הנשים בעולם המערבי יותר ויותר אומללות. אבל גם הגברים הצעירים אינם מלקקים דבש.
ואיך כל זה קשור אלינו? מדינת ישראל היא המדינה המסורתית ביותר, הקהילתית ביותר, המשפחתית ביותר והלאומית ביותר בעולם המערבי. גם בגלל זה פרוגרסיבים במערב שונאים אותנו; וכנראה בעיקר בגלל זה אנחנו מאושרים. בהחלט יכול להיות כאן עוד הרבה יותר טוב; אבל היה גם יכול להיות הרבה יותר גרוע.
motzash.navon@gmail.com
