רק 30 אלף תושבים חיים בערד. 30 אלף ואחד, עמוס עוז, שנאסף אל אבותיו זה מכבר והותיר את העיר שוממה מאבק כוכבים. מיהם 30 אלף האנשים האלו? מי בעצם גר בעיר הרחוקה הזאת, בואכה ים המלח פינת מדבר יהודה, תהיתי כאשר נסעתי בכביש המתפתל בדרכי לעיר.
מעולם לא טרחתי להתעכב בערד. עבורי הייתה זו עיר שעוברים בה בדרך לאנשהו אחר. אני לא יודעת איך נראים אנשים שגרים בערד, אני לא יודעת מה עושים בשעות אחר הצהריים בערד, אבל ג'ון הזמין אותי לבקר בביתו ונעניתי לאתגר. את ג'ון הכרתי באחד המסעות שלי – עולה חדש ממישיגן בן 70, אדם בעל אמצעים שעלה לכאן לבדו ומכל המקומות בעולם בחר לגור דווקא בערד. "אני אוהב את קצב החיים של העיר הזאת", אמר לי תוך שהוא מוזג דבש פרחי מדבר לתוך כוס התה שהכין. כנראה רק עולים חדשים כמוהו יכולים לגשת לעיר כמו ערד בלי דעות קדומות.
ישבנו ושוחחנו כה וכה כאשר לפתע דפקו בדלת שכניו החמודים – זוג צעיר עם תינוק וילדה בת שלוש בשעות שבהן ילדים בגילה אמורים להיות בגן. היא הייתה שקטה ונינוחה, שיחקה בחפצים מזדמנים שמצאה בבית ולא הטרידה את מנוחת הוריה, שנכנסו בעצם לקחת מהמקרר של ג'ון קצת בשר טחון שהשאירו שם לאחר שהמקרר שלהם התקלקל, ואגב כך הזמינו אותנו לארוחת צהריים. מהר מאוד הבנתי שהקומה הזאת, המצויה בבניין דירות חדיש למראה עם נוף עוצר נשימה לכיוון מצדה מתנהלת כמו קומונה קטנה. ההוא מזמין לצהריים, ההוא משאיל את המקרר, הילדה קוראת לו "אנקל ג'ון" ושום פער גילים לא עוצר אותם מלהיות חברים.
בזמן שאכלתי איתם בולונז עם אורז וכוסמת הרהבתי עוז ותהיתי איך זה שהם יושבים להם ככה, זוג צעיר באמצע היום, כלומר – ממה הם בעצם מתפרנסים?
"ובכן", ענה לי האב, "אנחנו לא עובדים".
"ומה עם הילדה?" המשכתי לברר.
"בגלל שאנחנו לא עובדים, אנחנו יכולים לגדל אותה בעצמנו", השיבה האם במשיכת כתף.
ככל שהפלגנו בשיחתנו התברר לי שלא מדובר בזוג נדיר אלא בקהילה שלמה של אנשים שגרה בשכונה שקטה בערד וכל היום לרשותם בעצם. הם קמים בבוקר, לוקחים את הזמן באיזי, הילדה שלהם כבר דוברת שלוש שפות ואפילו יודעת לקרוא, מדי פעם הם קופצים לקופי שופ באזור התעשייה לפגוש עוד אנשים שלא עובדים כמוהם, וטוב להם, לחבר'ה האלה. טוב להם מאוד.
אב המשפחה החליט בשלב די מוקדם בחייו שהוא מתחיל לחיות צנוע יותר, ומשקיע את רוב הכנסתו ברכישת דירות קטנות בערד, שעלו בשעתו סכומים מצחיקים שאפשר היה להשיג בתוך כמה שנות עבודה. את הדירות הללו הוא משכיר היום, והוא בנה לעצמו ולזוגתו חיים פשוטים שמאפשרים להם להתקיים רק מההכנסה הזאת. אז הם גרים בערד, עיר שהשכירות בה לא יקרה, מדלגים על תשלומי החינוך, מחזיקים רק רכב אחד, לא קונים שום בגד חדש, וכמעט כל הרהיטים שלהם בבית נאספו באורח פלא מכל מיני תרומות או מציאות ברחוב. זוג עם שני ילדים חי את חייו השקטים בפחות מעשרת אלפים שקלים בחודש, ועוד מצליח לחסוך ליום סגריר, וכמוהם חברים נוספים לשכונה שגם חיים באופן דומה – מוציאים פחות, חוסכים יותר, לא מטילים את האחריות על חינוך ילדיהם על כתפיים זרות, וכל הפלא הזה קורה בשכונה צדדית בעיר צדדית עם אוויר רגוע בניחוח של כרום.
זוג עם שני ילדים חי את חייו השקטים בפחות מעשרת אלפים שקלים בחודש, ועוד מצליח לחסוך ליום סגריר, וכמוהם חברים נוספים לשכונה שגם חיים באופן דומה
לא יכולתי להפסיק לדבר איתם. המחשבה שאפשר לחיות ככה את החיים כל כך הסעירה אותי, שהתחלתי להמטיר עליהם שאלות חודרניות. למשל מהיכן הגיעה לכאן ספת העור הזאת ("מישהו שאל אם אנחנו צריכים"), או איך מגיעים אליהם הבגדים ("אנחנו מוסרים את מה שכבר לא מתאים לנו ומקבלים איכשהו את מה שאנחנו צריכים").
"אספר לך סיפור", אמרה לי האם, "יום אחד הגיע לפה אורח וביקש מאיתנו מברשת שיניים. נתתי לו מברשת ספייר שהייתה לנו, ואחר כך חשבתי לעצמי שאצטרך להוסיף אותה לרשימה הקניות. פתאום אני הולכת ברחוב ובאמצע שום מקום, על ידית הדלת של אחד הבתים מונחת שקית עם מברשות שיניים חדשות שעליה כתוב 'למסירה, קחו כמה שצריך'. את יכולה לשאול מה הסיכוי שדבר כזה יקרה, אבל יותר מפעם אחת ראינו איך כאשר יוצאים מהמרוץ להשגת רכוש מיותר ומתמקדים במה שאנחנו צריכים, העולם מזמן את הצרכים שלנו בדרך שלו".
20 שנה שיחיה ואני חיים יחד. יש לנו בית פרטי נחמד, שני רכבים, אנחנו עובדים קשה למחייתנו, ואת כל זה אנחנו עושים בשביל לממן לילדינו חוגים, חינוך וקצת בילויים. את מרבית חיינו המשותפים אנחנו עומדים להעביר בתשלומי משכנתה גדולה בת כמה אלפים כדי לקיים את כל רמת החיים הזאת. ויום אחד אני פוגשת זוג צעיר ממני, בעיר עם תדמית סטריאוטיפית של אנשים קשי יום, ובדרכי חזרה אני לא מצליחה להתנתק מהשאלה – מיהם קשי היום האמיתיים? מי שקם בבוקר ושותה את הקפה שלו בנחת עם הילדה שלו במרפסת או מי שרצה להספיק לאסוף את בת השנתיים וחצי מהגן? מי שיכול בכל רגע נתון לצאת לטיול קרוונים של שבוע, או מי שיבוא גם ביום שישי לפגישה חשובה עם לקוח?
לפני מספר שנים עלה על הבמה באולם מופעים אמריקני אדם המתכנה בשם "מיסטר מאני מאסטאז'" והתחיל לספר לנוכחים כיצד הצליח לפרוש מעבודתו בגיל 30. הוא הציג בפניהם גרף שמעלה שאלה חשובה: כיצד ייתכן הדבר, שאנשים שמרוויחים 400 אלף דולר בשנה פורשים לגמלאות בערך באותו הגיל כמו אנשים שמרוויחים 40 אלף דולר בשנה? מתברר שהשאלה כמה זמן נצטרך לעבוד תלויה בעיקר בשאלה כמה נצליח לחסוך בטווח זמן נתון. רוב האנשים באמריקה, הוא מסביר, מצליחים לחסוך במקרה הטוב רק שישה אחוזים מהכנסותיהם. על מה הולך כל שאר הכסף? על מותרות שנועדו להחזיק את נראות חייהם, בהתאם לרמה הסוציואקונומית שהם רוצים להשתייך אליה, ולמרביתם, מתברר, אין שום קשר למרכיבים שמביאים את האדם לתחושת אושר. הרי מה האדם מבקש בסוף? מחסה, שותפ/ה לחיים, ילדים לגדל, אוכל זמין וזמן פנוי. אבל מחסה יכול להיות כל מחסה, ואוכל זמין לא חייב לבוא ממסעדות יוקרה, ורכב לא חייב להיות חדיש, ויוצא שאם מנקים את כל המרכיבים הללו, שרק משעבדים את האדם לתחזוקה שלהם, ביכולתו של אדם בעל הכנסה ממוצעת להביא את עצמו די מהר למצב שבו הכסף שחסך עובד בשבילו. אדון מאני מאסטאז' כבר מוביל אחריו תנועה של אנשים השואפים לפרוש בגיל צעיר, ויש לה כל מיני ורסיות אחרות בארץ ובעולם כמו "תנועת ההאטה" למשל, שכולן מציגות אלטרנטיבה אחרת לקצב החיים המערבי.
תבואו תגידו – אבל זה כיף לעבוד, אנחנו מגשימים את עצמנו בעבודה. ובכן, עבודה יכולה להיות מאוד מספקת, אבל רוב האנשים תלויים בעבודתם כדי להחזיק את רמת חייהם החודשית. יש הבדל גדול מאוד בין מי שעובד למחייתו ובין מי שעובד להנאתו.
אני עומדת מול ביתי רחב הידיים, שאותו רכשתי בכסף שאת מרביתו לא היה לי, מבינה פתאום שיכולתי לקום בבוקר לקפה שקט במרפסת ולגדל את ילדיי בעצמי. אם רק הייתי מעמיסה על עצמי פחות תחזוקת תדמית ומנקה מהחיים את כל המיותר שבהם
"אילון מאסק יכול לרחף בג'קוזי המופעל באמצעות סילון כשהוא מוקף באנשים אטרקטיביים וכשהוא לוגם מרטיני ומסתכל עלינו מעל צמרות העננים", אומר מיסטר מוסטאז', "אבל במקום זה הוא משקיע את הונו בפיתוח רכב חשמלי ושיגורים לחלל ודברים שהוא מאמין שיוכלו להשפיע באופן חיובי על עתיד האנושות. בין שנסכים עם האסטרטגיות העסקיות שלו או לא, מוכרחים להודות שהאיש מונע מתשוקה אמיתית, וגם הלקוחות והמשקיעים שלו מרגישים ככה. זו הסיבה שטסלה שווה בערך כמו ג'נרל מוטורס, למרות שהאחרונה עדיין מוכרת פי 300 מכוניות יותר מטסלה".
חזרתי הביתה מערד, והנה אני עומדת מול ביתי רחב הידיים, שאותו רכשתי בכסף שאת מרביתו לא היה לי, מבינה פתאום שיכולתי להיות שם. יכולתי לקום בבוקר לקפה שקט במרפסת ולגדל את ילדיי בעצמי. אם רק הייתי מעמיסה על עצמי פחות תחזוקת תדמית ומנקה מהחיים את כל המיותר שבהם – יכולתי להיות כמו המשפחה ההיא.
ג'ון יכול היה להרשות לעצמו לגור במרכז תל־אביב, אבל הוא העדיף לגור בחברת אנשים ש"הבינו את הקטע". "בעברי השתייכתי לקהילה גדולה ומשגשגת", סיפר לי פעם, "היו לי כל החברים 'הנכונים', כולם אנשים רבי השפעה. יום אחד ישבתי אצל אחד מהם במסיבה גדולה שארגן וראיתי שפניו נפולות. כאשר שאלתי אותו למה הוא עצוב השיב החבר: 'אני מבין עכשיו שהגעתי לטופ. יש לי יותר כסף משאוכל לבזבז, קריירה משגשגת, לכאורה יש לי הכול, אבל אני לא מאושר. הגעתי עד לשלב האחרון בסולם, רק כדי לגלות שהצבתי אותו על הקיר הלא נכון'".
"אז אולי הגיע הזמן לחפש את הקיר הנכון?" אמרתי לג'ון, והוא חשב קצת ולחש: "או שאולי הגיע הזמן להיפטר מהסולם".
rachelm@makorrishon.co.il
