תשמעו סיפור, יש לנו חברה טובה שקוראים לה מיכל, פעם, לפני מאה שנה בערך, היא ושיזינג למדו ביחד צורפות בבצלאל, ומאז ועד היום הן שומרות על קשר חם וטוב ואוהב. ולפני כמה ימים מיכל הגיעה אלינו לביקור, היא הביאה מצרכים מהבית, והכינה פה אוכל ביתי כזה כיפי ומנחם, ועזרה לנו עם רוני הקטנה. יש אנשים שיודעים להיות חברים טובים. יש אנשים כאלה.
ובשלב מסוים, מיכל הרימה את רוני המתוקה, והניחה אותה על המיטה בעדינות, והתחילה לעשות לה מין מסאז' כזה, מסאז' מיוחד. היא נגעה בה בצורה מיוחדת כזאת. קשה לי לתאר את זה במילים. היא כזה עברה על הגוף שלה, בעדינות, אבל בעוצמה, היא לחצה על הרגליים שלה, ועל הידיים שלה, והפרידה בין האצבעות שלה, ורוני התמסרה למגע של מיכל, אני לא יכול לתאר לכם כמה היא התרגשה, היא בסך הכול בת חודש וחצי, ובכל זאת, משהו במגע המיוחד של מיכל הפעיל אותה, הזיז לה משהו בנשמה, קשה לי לתאר את זה במילים, לפעמים מילים זה לא מספיק, האמת, רוב הזמן מילים לא מספיקות לכלום.
אני ושיזינג הסתכלנו על רוני הקטנה, ועל מיכל, והתרגשנו נורא, ושאלנו אותה, "מה זה, מה את עושה כאן", ומיכל אמרה, "זה נקרא מגע עמוק, זה עוזר לתינוקות להבין איפה הם מתחילים ואיפה הם נגמרים", ואני התרגשתי, למרות שלא הבנתי כלום, ואמרתי, "מה זה אומר, אני לא מבין", ומיכל אמרה, "תשמע, תינוקות נולדים בלי הבנה איפה הם מתחילים ואיפה הם נגמרים, הם חושבים למשל שאמא שלהם, היא חלק מהגוף שלהם, כי ככה הם היו ברחם, הם לא מחוברים לגוף שלהם עדיין, הם לא בטוחים איפה ההתחלה ואיפה הסוף של כל זה, של כל הקיום שלהם, והמגע עוזר להם, הוא עוזר להם להרגיש את עצמם, להרגיש את הידיים שלהם, להרגיש את הרגליים שלהם, הוא נותן להם הרגשה של מסגור של הגוף, הוא מאפשר להם לפרוק אנרגיה, הוא עוזר להם להבין איפה ההתחלה שלהם, ואיפה הסוף שלהם", ככה מיכל אמרה.
אנחנו במרחב לא ברור. כולנו מרגישים בין לבין. אנחנו בתוך סיפור מטורף, זה ברור. אנחנו בתוך היסטוריה. אנחנו נעים בין פסיק לפסיק, אבל מתי תגיע הנקודה
אני לא יודע אם גם אתם מרגישים ככה, אבל מנקודת מבטי, מלחמת עזה העצובה והקשה שבה אנחנו מתבוססים, נכנסנו בשבועות האחרונים למין שלב כזה, של קיפאון, של זחילה, אני לא נכנס לסיבות, אני לא מבין בדברים האלה, אבל אני כן יכול לומר שמצד אחד ברור מאוד שהמלחמה הורידה הילוך. ומצד שני, ברור שהיא עוד נמשכת. מצד אחד, רוב החברים שלי השתחררו ממילואים. ומצד שני, בעזה עדיין מתנהלים קרבות. מצד אחד, כל היום מדברים על עסקאות חטופים. ומצד שני, כוחות הצבא עוד לא נכנסו לרפיח.
אנחנו במרחב לא ברור. מבחינה צבאית, מבחינה מדינית, מבחינה פוליטית, ובעיקר מבחינה רגשית. כולנו מרגישים בין לבין. לא ברור לנו איפה אנחנו נמצאים על ציר הזמן. אנחנו בתוך סיפור מטורף, זה ברור. אנחנו בתוך מלחמה. אנחנו בתוך היסטוריה. אנחנו נעים בין פסיק לפסיק, אבל מתי תגיע הנקודה. מתי נוכל כבר לומר שזהו, הסיפור הזה מאחורינו. מתי יתחיל הסיפור הבא.
זה לא נעים, להיות בין לבין. קשה לחיות ככה. קשה לנשום ככה. ונדמה לי שגם אנחנו, כמו רוני הקטנה שלי, גם אנחנו צריכים מגע עמוק. גם אנחנו צריכים שמישהו יבוא אלינו, וייגע בנו, ויעזור לנו להבין, איפה כל זה מתחיל, ואיפה כל זה נגמר. גם אנחנו צריכים כף יד גדולה ובוטחת, שתעזור לנו לפרוק אנרגיה. שתעזור לנו להבין איפה אנחנו נמצאים, שתעזור לנו להבין מתי הסיוט הזה ייגמר כבר. מתי.
מאז הביקור ההוא של מיכל, אני נוגע ברוני באהבה, בעדינות, ובביטחון. אני מעסה אותה מתוך כוונה עמוקה, לעזור לה להבין את עצמה, ולדייק את עצמה. אני מפריד את האצבעות שלה בידיים וברגליים. אני אוחז בזרועות הרכות שלה, בשוקיים המתוקות שלה. רוב הזמן היא מכווצת. כל התינוקות מכווצים. והמגע הזה עוזר לה להשתחרר. אני ממש מרגיש שהוא עוזר לה. אני ממש רואה שהוא עוזר לה. רואים את זה בעיניים שלה. רואים את זה בגוף שלה, שנרגע פתאום. שנפרם ומשתחרר. מאז הביקור ההוא של מיכל, אני עוזר לרוני להבין איפה היא מתחילה ואיפה היא נגמרת. אני נוגע בה וחושב לעצמי, הלוואי שמישהו ייגע בי ככה. הלוואי שמישהו יעזור לי להבין את התקופה הקשה הזאת. הלוואי שמישהו יעזור לי ככה, להבין קצת יותר טוב את עצמי.
