התייצבנו אצלו בבית, עם זר פרחים גדול. הוא פתח את הדלת לרווחה ובחיוך הזמין אותנו להיכנס לקפה. כמו מעריצה מבוישת התיישבתי בחדר העבודה הקטן, בדירה מבריקה ומצוחצחת בנתניה. מוריס אל־מדיוני היה אגדה מהלכת שהגיעה לארץ ב־2010, בדיוק בזמן שהתחלתי לצלול לעולם המוזיקה היהודית מצפון אפריקה. מיד הצבתי לי כיעד לשיר איתו.
הפסנתר של מוריס סיפר סיפור של כמעט מאה שנה שהוא תמלל בקלידים: גרנאטי האנדלוסי, המאלוף הקונסטנטיני, המוזיקה השעבית העממית שהיו בה הניצנים של הראיי, בית הכנסת והפיוטים מתמזגים בטבעיות עם השאנסון הצרפתי, הרומנסה הספרדית, ועם כניסת האמריקנים לצפון אפריקה ב־1942, גם עם מוזיקה אפרו־אמריקאית ולטינית.
מנער מוכשר, שנולד ב־1928 למשפחה מוזיקלית ברובע היהודי בעיר אוראן שבאלג'יר, הוא גדל ונהיה לממציאו של ז'אנר חלוצי במוזיקת העולם, שמזוהה איתו עד היום: הפיאנו־אוריינטל. הוא זכה בפרס יוקרתי למוזיקת עולם של ה־BBC, וכיכב בסרט ובהרכב ״אל גוסטו״ לצד אמנים מוסלמים ויהודים, הרכב שחגג על במות העולם בשנות האלפיים את פריחתה מחדש של תרבותם המשותפת. על אף חילוקי הדעות והצלקות של המלחמות, הגעגוע לרחובות ילדותם איחד את הלבבות.
אחרי כמה הופעות שבהן ישבתי בקהל כמעריצה, אזרתי אומץ לעשות מהלך ובעזרת אופיר טובול הגעתי לביקור בביתו של מוריס. על הקירות, צילומים בשחור־לבן מהסוג הממגנט: הנה מוריס מצולם עם אקורדיון על במה עם מוזיקאים יהודים וערבים, כולם בלבוש מחויט אירופי; כאן הוא מצולם בסלון ביתו הקודם במרסיי עם לין מונטי (אליאן צרפתי בשם לידתה היהודי וליילה פתאח בשם הבמה הערבי), שהתאהבתי בקולה לא מכבר; הנה מוריס הקטן, ניצב על ארגז הפוך לצד דודו המוזיקאי הענק סעוד אל־מדיוני, שנודע בכיונוי אל־ווהראני, שנחשב ליוצר פורץ דרך, הבעלים של ״קפה אוראן״, המקום להתמנגל בו עם גדולי היוצרים של שנות ה־30 באוראן. צלילי פסנתר עם המנגינות שמוריס למד מדודו והוקדשו לו באלבום מיוחד, כמעט שבקעו מתוך הצילום. מאוחר יותר למדתי על הטרגדיה המשפחתית: כשהצרפתים תחת שלטון וישי הצטרפו לברית הנאצית, סעוד אל־מדיוני הוגלה ממרסיי ונרצח במחנה סוביבור.
אחרי כמה דקות של חילופי משפטים בערבית, צרפתית ועברית בסיסית הצלחנו לשדל בעדינות את מוריס לבוא אל הקלידים. הוא התחיל לנגן משהו ואני התחלתי לשיר. מוריס ליווה אותי בנגינתו הווירטואוזית בסבלנות ובאדיבות וזמזם איתי בשמחה את המילים בערבית צפון־אפריקאית. ג׳ולייט הגיעה מהמטבח עם כיבוד כשהיא קוראת בהתרגשות: ״נעימה נעימה!״ (הכוונה לנעימה דזיריה, הזמרת האלג'יראית העיוורת שמוריס ניגן איתה בעבר). זאת לא הפעם האחרונה שאגיע לביתו של מוזיקאי ואגלה שהאישה של חייו מפגינה בקיאות וידע במוזיקה לא פחות מהאמן עצמו. התרגשתי והסמקתי מהמחמאה. עברתי את האודישן הלא רשמי. התאהבנו. ומאז, זכיתי לעלות איתו עוד פעמים רבות על הבמה.
מאחורי הקלעים מוריס התגלה כג'נטלמן אמיתי. חיובי, מצחיק, אוהב את החיים ואת המוזיקה, וכל אלה החזירו לו אהבה. מוריס היה מאוהב באהבת הקהל, כשהם שמחו ומחאו לו כפיים, הוא תמיד היה מאושר. המוזיקאים הישראלים שליוו אותו בעשור היצירה האחרון של חייו – כמו הלל אמסלם, חגי בליצקי, אלעד לוי, עומרי מור, דניאלה דהאן, קובי אוז, יסמין לוי ועוד רבים – יוכלו להעיד על הנדיבות ועל ההתלהבות שלו לשתף פעולה עם מוזיקאים צעירים. הוא תמיד הצחיק את כולנו בבדיחות הקבועות: ״מוריס, תשתה משהו? לא. שתיתי אתמול״. ״בסדר גזוז״, ענה לכל מי ששאל מה שלומו. ״לשים לך סוכר? כן, סילבופלה שבע כפיות אבל לא לערבב, אני לא אוהב מתוק". הוא תמיד נראה כאילו יצא הרגע מצילומי השחור־לבן שתלויים אצלו בחדר העבודה. לבוש בקלאס. למדתי ממנו שמוזיקה היא בעצם הכנסת אורחים.
כמו אברהם אבינו, הפסנתר שלו היה פתוח לכל רוחות השמיים. האצבעות שלו, שידעו לפרנס אותו כל חייו במלאכת החייטות והתפירה העילית, המשיכו לתפור מנגינות יפהפיות שחיברו בין כל התחנות על ציר חייו. הפסנתר של מוריס הפך מנגינות ישנות ונשכחות לחדשות ומזמינות, כאלו שממשיכות להדהד את מה שהיה, לעתיד. החדווה והעליצות שבה אצבעותיו הקישו על הקלידים לעולם יזכירו לי את הרגע שבו נפש פוגשת את כלי הביטוי המיועד לה. כשאילמות פוגשת צליל. והיכולת שלו לבטא את כל הזהויות שלו בעת ובעונה אחת מוכיחה שזהות מורכבת היא תמיד חתרנית ומשנה עולמות.
תודה על הכנסת האורחים. ועל השמחה. לא נפרדים ממך, מוריס. רק מתגעגעים. המוזיקה שלך תחיה איתנו לעולמים.
