אחת המחשבות הראשונות שעלתה לי בסיום הצפייה ב"אנטומיה של נפילה", יצירת המופת של ז'וסטין טרייה שכבר זכתה בפרס הגדול בפסטיבל קאן ובפרס התסריט המצטיין באוסקר, הייתה שזהו בבירור סרט שהוליווד תשמח לעשות לו עיבוד משלה והיא כמובן הולכת להרוס אותו לגמרי. כי "אנטומיה של נפילה" אומנם נראה כמו סרט ז'אנר, אלא שבדרכו הכה אירופית הוא מעדיף עמימות ומורכבות ונמנע בדיוק מכל מה שהכי מעניין את הקולנוע האמריקני המסחרי: פתרון ברור וקתרזיס שמוציאים את הצופה מהאולם שמח וטוב לב. והאמינו לי, זה פשוט נהדר.
בוקר אחד, סמואל (סמואל מלסקי) נמצא מת לאחר נפילה מחלון הבקתה המבודדת שבה הוא גר עם אשתו סנדרה (סנדרה הולר) ובנם כבד הראייה דניאל (מילו מקאדו גריינר). האם מדובר בתאונה, רצח או אולי התאבדות? המשטרה חוקרת ולאחר איסוף הראיות סנדרה מואשמת ברצח בעלה. המשפט נובר לעומק חיי המשפחה המורכבים, מפרק לגורמים את הקשר בין בני הזוג ומעלה חשדות ותגליות. אך מה באמת קרה? "אנטומיה של נפילה" הוא סרט שמתגנב אליכם. אומנם כבר מהסצנה הראשונה אפשר להבחין ברגישויות הנפלאות של טרייה, הבמאית, אך במהלך כל השליש הראשון שלו, בעוד הוא עובר משלב החקירה המשטרתית לתחילת מהלך המשפט, הוא מתנהל באופן שמזכיר לא מעט סרטי ז'אנר דומים. אלא שהפתיחה הזו משמשת רק מסלול המראה לדרמת מתח מבריקה ומטלטלת שמתפתחת באמצעות אחד התסריטים הכי וירטואוזיים ואינטליגנטיים שנתקלתי בהם מזה שנים.
מרגע שמתחיל המשפט, טרייה למעשה מעמידה על דוכן הנאשמים את הדבר החמקמק הזה שנקרא מערכות יחסים – בין בני זוג, בני משפחה והורים וילדים. היא צועדת לתוך סבך הפרטים הסותרים והמבלבלים שמרכיבים את הקשרים הללו, ובמיוחד כשמדובר בבני זוג שכבר עשו יחד כברת דרך וכל ריב שלהם ניזון משנים של משקעים שנאגרו וכעת הם זולגים לתוך כל מילה, מחשבה וכוונה. גם שיתוף נקודת מבטו של הבן, דניאל, שנאלץ למסור עדות ולגולל את מהלך האירועים מהזווית שלו, מוסיף עוד רובד מרתק של מורכבות לקלחת הזו, כשהוא נקרע בין אהבתו המסויגת לאמו לבין החשדות שעלו בו ולנאמנותו לאביו המנוח. טרייה אינה מסתפקת רק בפירוק התא הדומסטי. לאורך כל הדרך היא דנה בתוקפה של האמת כשהיא משקפת לנו עד כמה בלתי אפשרי להגיע אליה כשכל מה שניצב לפנינו הוא עדויות סובייקטיביות מוטות רגש, מגבלות הזיכרון ופרשנות. אתם תמצאו את עצמכם לאורך הסרט חשים לא פעם חשד עז באשר לאשמתה של סנדרה, כמו גם הזדהות עמוקה עם התסכול שלה נוכח ניסיונות התביעה למוטט את עדותה בשל אי אלו אי־דיוקים או אפילו שקרים. הרי כולנו חטאנו לא פעם באותם שקרים לבנים קטנים, אך אנו עדיין ממשיכים לראות בעצמנו אנשים ישרים ואמינים.
מי שמובילה את הסרט בגאון היא הולר, שעושה תפקיד מסחרר בצורה לא רגילה. כל שאר השחקנים, בדגש על מקאדו גריינר הצעיר כדניאל, נהדרים אף הם, אבל הולר היא לא פחות מכוח טבע. סנדרה שלה עוברת בנשימה אחת בין תוקפנות, מגננה, פתיינות, אהבה, מניפולטיביות ופגיעות, וכל הדקויות הללו נעשות באמינות מפעימה שמצליחה להוציא מהצופים קשת רגשות כמו הזדהות, כעס, זעזוע ואמפתיה בלי שידעו מה קודם למה. "אנטומיה של נפילה" הוא מלאכת מחשבת של טוויית ניואנסים אנושיים; קולנוע מסעיר ומורכב שכתוב, מבוים ומשוחק בחוכמה ובכישרון אדירים וימשיך ללוות אתכם עוד זמן רב לאחר הצפייה. אל תחמיצו.
