הדיווחים המוקדמים בוודאי גרמו אושר בליבם של כל אוהדי סוגת האקשן הכיפי: גאי ריצ'י, הבמאי שהביא לנו את "סנאץ'", "שרלוק הולמס" ועוד שלל סרטים בריטיים מצחיקים, מותחים ומלאים בחן, יוצר סדרה שמבוססת על סרטו האהוב "הג'נטלמנים" מ־2020. אומנם בלי כוח הכוכבים של מת'יו מקונהיי, יו גרנט ואחרים, אך עם הבסיס של עלילת הסרט המקורי – חבורה של גנגסטרים קשוחים שמנסים לקדם ולהגן על עסק לגידול גראס שמוסתר באופן מתוחכם בחצרות האחוריות רחבות הידיים של אצילים עניים ברחבי הממלכה המאוחדת.
הטוויסט בסדרה, כך התברר עם צפייה, הוא שהפעם הגיבור הראשי הוא לא ראש משפחת הפשע אלא אדם שנראה שיעשה הכול כדי להשתחרר מטלפיה – אדוארד הורנימן (ת'או ג'יימס), קצין לשעבר בצבא הבריטי שהפך במפתיע לדוכס עם מות אביו וכעת צריך לנסות להחזיר את משפחתו לתלם. המשפחה הזו כוללת את אחיו הבכור והלא יוצלח פרדי (דניאל אינגס שעושה עבודה נפלאה בגרסה קומית לפרדו מסרטי "הסנדק"), אמו סברינה (ג'ולי ריצ'רדסון) ושומר הקרקעות המסתורי ג'ופרי (ויני ג'ונס, שמלווה כמעט כל סרט של ריצ'י). נציגת משפחת הפשע שמתנהלת מול אדוארד היא סוזי גלאס (קאיה סקודלריו), שמייצגת את אביה הכלוא ומתמרנת בין בני האצולה ליריבים רבים שמנסים לנצל את חולשת המשפחה, כולל הפושע האמריקני המחויט סטנלי ג'ונסטון (גיאנקרלו אספוסיטו).
נשמע קצת מסובך? זו רק ההתחלה. במהלך שמונה פרקים ארוכים, היוצרים מוסיפים עוד ועוד דמויות – ראשיות וצדדיות כאחד – שתופסות מקומות מרכזיים ושוליים בין פרק לפרק ומוחלפות כמו גרביים לצורך העלילה המרכזית. הבעיה היא שעם כל פרק שחולף, נראה שכל הדמויות והקוריוזים והעלילות הצדדיות לא נכתבו במטרה לשרת את העלילה הראשית, אלא להפך – היוצרים נכנסים לכל פרק עם גרסה כלשהי של המילים "וואו, איזה מגניב זה יהיה אם…" ואז מוצאים דרך מאולצת לדחוף את הרעיון כך שיסתדר עם העלילה. בפרק אחד הגיבורים נדרשו לגנוב מכונית יוקרה מסוחרת סמים עם אהבה מוגזמת לעינויים; בפרק אחר צוענים (עוד אהבה גדולה של ריצ'י) משתלטים על הקרקע ודורשים פתרון מיוחד; ובפרק הבא פתאום פשוט חייבים לכבס כסף באמצעות מזימה מוגזמת ומיותרת. בשלב מסוים הצופה תוהה האם בכלל יש עלילה אחת שעוברת בין פרק לפרק – ואם כן, עד כמה היא קוהרנטית.
אגב, המילה "יוצרים" משמשת כאן במקום שמו של ריצ'י בלבד מהסיבה הפשוטה שבעוד ריצ׳י מופיע בכל מקום בקידום הסדרה, הוא רק כתב וביים את שני הפרקים הראשונים (וללא ספק הטובים ביותר) ולאחר מכן נראה שכמעט שלא הייתה לו נגיעה בהפקת הסדרה, וזה ניכר מאוד. אחרי שעתיים מהירות ומתוחות ורוויות באקשן, משהו נעשה איטי יותר ורדוד יותר, סרט אקשן של ריצ'י מעליאקספרס, או הומאז' שפשוט לא עושה את העבודה. גם בלי קשר למקורות ההשראה, הסדרה הזו לא עובדת כגוש סיפורי אחד. קצת בדומה לחידוש ל"מר וגברת סמית'" (שסקרנו כאן לאחרונה) נראה שהיוצרים רצו לקחת את הדמויות מנקודה א' לנקודה ב' מפרק לפרק בלי לטרוח שהסיפור יהיה הגיוני ושהדמויות יתפתחו לכיוון אחד. וכך בסיומו של כל פרק – בוודאי בסיום הסדרה – הצופה ירגיש כמי שסיים עכשיו ארוחת עשר מנות בהמבורגרייה אהובה: מלא מדי בגילטי פלז'ר ותוהה מדוע לא הפסיק אחרי המנה השלישית.
