מנהל בית ספר ביפן, בישרו לנו אתרי החדשות לפני כחודש, התפטר לאחר שנתפס כשהוא ממלא לעצמו קפה בכוס גדולה, למרות ששילם רק על כוס קטנה. הוא הודה שעשה זאת שבע פעמים נוספות – כלומר מעל באמון החנות בסכום שמצטבר לארבעה דולרים, חמור כמו שזה נשמע. מלבד התנצלות פומבית מול תלמידיו, הפרישה כללה גם אובדן חלק מכספי הפנסיה, סכום של כחצי מיליון שקל. פרופורציונלי סך הכל.
נניח ליפנים, אומה שבה לפני שני דורות המנהל אולי היה נדרש לפתור בעצמו את הבעיה בעזרת אקדח עם כדור אחד, ונעבור ללמוד אחריות ממדינה דמוקרטית ומשגשגת במזרח התיכון, כזו שיכולה להוות דוגמה לכל מדינה שמכבדת את עצמה. אני מדבר על ירדן, אם תהיתם. לפני כחמש שנים התרחש במדינה אסון – שיטפון-בזק סחף כמה עשרות מטיילים, רבים מהם תלמידי בית ספר. עשרים ואחד נספו, וכמה עשרות נפצעו. שר החינוך ושרת התיירות של המדינה התפטרו.
למנוע את האסון הבא
אחד העקרונות הבסיסיים של החברה המודרנית אומר שבמקרה של אסון, לא רק מי שפשע באופן ישיר יידרש לשלם מחיר ציבורי, אלא גם מי שהיה אחראי בדרגים בכירים יותר.
העיקרון הזה לא קשור בהכרח לצדק, לאשמה ולענישה (אם כי הוא בהחלט נוגע גם להם), אלא לאחד החומרים הממכרים ביותר המוכרים לאנושות – כוח. מוועד כיתה, דרך קצונה בצבא ובמשטרה ועד לראשות ממשלה, אדם שזוכה בסמכות ויכולת השפעה נוטה להשאיר אותן בידיים שלו; גם אם המערכת לא תתפקד, וגם אם יקרו כל מחדלי העולם. ולכן לצד משכורת גבוהה ומעמד חברתי, אחת הדרכים היעילות ביותר לגרום לנבחר ציבור לעבוד ביעילות, היא יצירת נורמה שבה אם מתרחש מחדל בתחום אחריותו – הוא ישלם בכיסאו. במילים אחרות, לא פחות משאנו רוצים צדק לקורבנות האסון הקודם, הגישה הזו תמנע את האסון הבא.
בצבא זה נפוץ מאוד – קצינים בכירים משלמים בעיכוב הקידום שלהם, ולפעמים אפילו בהדחה, בגלל שחיילים שלהם שיחקו בנשק, או שמפקדים זוטרים התרשלו בתפקידם; כך המג"ד או המח"ט הבא יודע היטב שאם הוא רוצה קריירה צבאית ארוכה, עליו לחדד את הנהלים ולהקפיד שאף אחד בסמכותו לא יעשה שטויות. כך גם במשטרה, ובאופן כזה או אחר בגופים גדולים אחרים, ציבוריים או עסקיים.
במצב מתוקן זה אמור לעבוד באופן דומה גם אצל נבחרי הציבור: אם השר הקודם שילם מחיר אישי לאחר תקלה שהתחוללה בתחום שעליו היה ממונה, השר החדש ידע שאסור לו להתרשל ושהוא מוכרח להביא תוצאות. אבל בניגוד לצבא, המערכת הפוליטית היא לא גוף היררכי ומסודר, ונדיר יחסית שראש ממשלה או ראש מפלגה יפטר את אחד מנבחרי הציבור על רקע מקצועי. ולכן הנורמה הזו צריכה להגיע מהפוליטיקאים עצמם, וכמובן מאיתנו, הציבור ששלח אותם.
למרבה הצער, לפוליטיקאים שלנו יש תכונה מצערת לבלבל בין עצמם לבין התפקיד שלהם, ולהיות משוכנעים שאם הם חלילה יפנו את הכיסא שלהם – מדינת ישראל לא תחזיק מעמד. הם מספרים לעצמם ולנו שדברים שרואים מכאן לא רואים משם, ושהם התחילו להניע תהליכים היסטוריים שאסור להפסיק בדיוק בזמן הזה – ואיכשהו כל רגע נתון הוא "בדיוק הזמן הזה". הם יוכלו להשתתף בצער, לקחת על עצמם אחריות בלב כבד, להבטיח שהמסקנות יוסקו, אבל אף פעם לא ישלמו מחיר אישי, בין אם מדובר על אסון של ארבעים וחמישה הרוגים או על אסון של אלף ומאתיים.
לכאורה זה לא נורא, הכוח לפטר נבחר ציבור צריך להיות בידי הציבור. אבל הפוליטיקאים שלנו יודעים היטב לשחק את המשחק ולהישאר בעצמם על הגלגל, וכך למעשה בכל מערכת בחירות אנחנו נשארים עם בחירה בין אותן אפשרויות, ובלית ברירה מצביעים לאותה מפלגה, או לדומה לה, מחשש שאם נצביע אחרת או נימנע מהצבעה, המחנה השני יעלה לשלטון וזה כידוע יהיה תחילת הסוף.
כולם נאחזים בכיסא
בשנה האחרונה זה כבר הפך למגוחך. אם היינו ניגשים לפני שנתיים לכל אחד מחברי הכנסת או הממשלה הנוכחיים, ושואלים אותם מה צריך לעשות נבחר ציבור שבמשמרת שלו אירע אסון שמחת תורה, לרובם כנראה הייתה תשובה ברורה – ללכת הביתה. אבל ברגע האמת, אף אחד לא שילם מחיר אישי (חוץ משרת ההסברה לשעבר גלית דיסטל-אטבריאן, שבעצמה תולה את ההתפטרות בחוסר היכולת להתנהל בתנאים שהייתה בהם).
לא מצופה מהם לקחת את כל האשמה על כתפיהם, הן בכל מקרה לא רחבות מספיק. האויב תקף כי הוא רצה מלחמה, וההנחה שהאשמה כולה מוטלת על פוליטיקאי ישראלי כזה או אחר, היא במובן מסוים חלק מהקונספציה שאפשרה את ממדי הפלישה. אבל בהחלט מצופה מהם לקחת אחריות, לומר: "האסון קרה במשמרת שלי. יכול להיות שלא בדיוק בתחום אחריותי, יכול להיות שהוא היה קורה גם אם הייתה ממשלה אחרת והנהגה אחרת, אבל בפועל הוא קרה כשאני הייתי על ההגה, ואני לא הצלחתי לעשות את הדבר הבסיסי שנתבע מנבחר ציבור, לשמור על חיי האזרחים. על כן אני משלם את המחיר והולך הביתה, בתקווה שהמחליף שלי יעשה עבודה טובה יותר".
אני אפילו לא מדבר על חשבון נפש עמוק יותר, כמו המחשבה שאולי ההתנהלות של אישי ציבור מסוימים אכן החלישה את המדינה, והשפיעה על גודל האסון – למרות שישראלים רבים אכן חושבים כך, והיה יכול להיות נחמד אם לפחות נבחר ציבור או שניים מתוך המאה ועשרים ישתכנע שזה נכון. אני יכול גם לקבל איכשהו את הטענה שלא עוזבים באמצע המלחמה (למרות התקדימים ההיסטוריים הרבים למנהיגים ומפקדים שהתחלפו באמצע מלחמה), אם פוליטיקאי כלשהו יבטיח שיתפטר בסופה.
כל זמן שאף אחד לא זז, רק הולך ומתחזק הרושם שחברי הכנסת שלנו – כל אחד ואחד מתוך המאה ועשרים – הצליחו לשכנע את עצמם שהמדינה זה הם, ושחשוב יותר מכול שהם באופן אישי ימשיכו להנהיג. בבחירות הבאות נראה אם הציבור ישכיל לגבות מהם את המחיר, או שהם הצליחו לשכנע גם אותו.
