מאז המלחמה כולנו הפכנו ללוקאל פטריוט. הפחד להשאיר כאן משפחה בזמנים של אי־ודאות, החשש התמידי מהתחממות גם בגבול הצפון והתחושה שבעיני העולם חזרנו להיות מסומנים (שוקלת להוציא סטיקר "סבתא צדקה") – כל אלו הפכו את חו"ל לחלום כמעט רחוק. אז במקום לשבת בבראסרי בפריז, נתנחם בניסיון להביא את ניחוחות צרפת אלינו, וזה בדיוק מה שמנסים לעשות ב"קאופמן וכהן". אגב ה"כהן" המדובר מתייחס ללא אחר מאשר המאמי הלאומי חיים כהן, אחד השפים הבודדים שטרם פתח מסעדה כשרה (מחכים בקוצר רוח לזו שעתידה להיפתח במגדלי בסר).
הבעיה המובנית של קאופמן וכהן היא המיקום – במקום כיסאות שפונים אל רחוב הומה נשים פאשניסטיות שפוסעות מעדנות עם בגט ביד, אנחנו באזור התעשייה המאוד מתפתח של הרצליה פיתוח, מנופים מולנו ורעשי קדיחה סביבנו. בקאופמן וכהן מצידם לא נכנעים בקלות ומחזירים במפות בד צחורות ומוזיקת ג'אז קלילה. בעתיד התכנון הוא שלקראת שעות הערב האווירה והמנות יתחלפו והמקום יתפקד כבר יין, אך כעת הוא פועל כך רק בערבי חמישי.
מאחורי דלת סתרים נמצא מעבר אל גולת הכותרת – המאפייה. בכל רגע נתון אפשר להציץ על צוות הלשים והאופים שעובדים מול קיר זכוכית גדול, ואחראים על כעשרה סוגים של לחמי מחמצת כולל לחם שיפון חמניות, לחם פוגאס, אורגנו תימין, רוזמרין זיתים, לחם סלק, לחמי כוסמין 100% עם פריקה וג׳לי של פשתן ואפילו בריוש שמן זית (היש יותר פריז בלבנט?). כל הלחמים הללו מונחים על שולחן מרכזי בחנות ואפשר לרכוש אותם הביתה, לצד גוש חמאה עצום שממנו חותכים המלצרים קוביות לסועדים ואגרטל פרחים עצום לא פחות.
הגענו בשעת צהריים לתפריט מעט מוגבל, שכלל בעיקר מנות בגודל בינוני דוגמת קרואסון מקושקשת, מוזלי או תבשיל חומוס.
התחלנו עם המנה הכי צרפתית שקיימת: מרק בצל עשיר עם פרמזן. כאן ניסו לשוות לו טעם עמוק יותר על ידי שימוש בסויה קוג'י שבהחלט העניקה לו אומאמי, ועדיין אנחנו מעדיפים את המקור המושחת. המשכנו לברוסקטה שבמפתיע לא הייתה עשויה מחמצת אלא מלחם קסטן רך ועליו תל עצום של חתיכות אבוקדו האס בשל, טמוע בתוך עלי שמיר, פטרוזיליה ואורוגלה קצוצים אשר חוברו להם יחדיו בשמן זית. גרסה מרעננת ודי מוצלחת לטרנד כריך האבוקדו שכבר הגיע למיצוי.
אומנם הטמפרטורות לא הרקיעו שחקים אבל אי אפשר היה לעמוד בפיתוי של להזמין קפה קר שקרץ לנו מהשולחנות הסמוכים ונחשב לאחד מסימני ההיכר של המקום – כוס זכוכית דקה, קש זכוכית פוטוגני ושכבות גיאולוגיות יפהפיות של חום על לבן.
בתפריט הופיעו שתי מנות דג. ויתרנו על הסלמון המעושן ודגמנו מנה שסקרנה אותנו בהרבה – דג קונפי. כלומר פילה פלמידה לבנה שבושלה באיטיות בשמן זית. הפלמידה למרבה הצער בושלה יתר על המידה והייתה יבשושית הן בקראסט והן בבשר עצמו, אך הוגשה מעל שעועית ירוקה חלוטה וצרובה ורטבים מצוינים ועזי טעם, כגון לימון כבוש ויוגורט.
לסיום נתנו לחשקים להוביל אותנו כשנעמדנו מול ויטרינת הקינוחים ובחרנו את הקראק פאי שהיה קרוב לשלמות – קלתית יציבה אך לא נוקשה עם נוכחות מובחנת של שיבולת שועל ומלית עשירה, מפנקת ונימוחה שאוזנה היטב עם קרם פרש ניטרלי. לעומתו הברד פודינג היה מבולגן מדי, רכרוכי מדי ועם רוטב שוקולד שהשתלט על כל הטעמים, ולא בקטע חיובי.
קאופמן וכהן מציגים חזון ויומרה אך יכולת חלקית, עם מנות שאינן אחידות בתכנון ובביצוע. יש להם כל הנתונים להצדיק את הפיכתם למוקד עלייה לרגל, אם רק ידעו להכניס מה שצריך, להוציא מה שלא ולדייק. המשך יבוא.
