זהו סיפורו של נתן צבי שגדל בשכונת רמת שלמה בירושלים ברחוב חזון איש. נתן צבי שמגיל צעיר התפלל עם אביו בבית הכנסת חניכי הישיבות. נתן צבי שכל אחיו וגיסיו כשתילי זיתים, בוגרי ישיבות חשובות, אברכי כוללים ובעלי משרות תורניות מכובדות. נתן צבי שבילדותו קרא בשעות הפנאי רק ״ילדים מספרים על עצמם״ ועיתון זרקור. שהיה הולך מדי שבוע באדיקות ללמוד באבות ובנים ועוד לפני בר מצווה סיים מסכת מגילה עם רש״י ותוספות. נתן צבי שאמו הייתה מתפללת עליו בהדלקת נרות שבת שיהיה תלמיד חכם, אוהב השם, ירא אלוקים, זרע קודש, בהשם דבק, מאיר את העולם בתורה ומעשים טובים ובכל מלאכת עבודת הבורא. נתן צבי שכבר בישיבה קטנה ניבאו לו עתיד מזהיר ושידוך טוב וסידור מלא. נתן צבי שהתקבל בקלות לישיבה הגדולה הכי טובה בעולם והכי מבוקשת ולמד פעם בשבוע ביום רביעי בלילה, חברותא עם ראש הישיבה ב״שב שמעתתא״. נתן צבי שבחדר הפנימייה היה קורא יתד נאמן ולפני השינה היה נרדם עם מסילת ישרים. נתן צבי שאי אפשר היה לערער על אורחות חייו, שמשנתו הייתה סדורה עליו, שהיה לשם ולתפארת.
לנתן צבי היה חבר חדר שקראו לו רוטנר. והרוטנר הזה, איך נגיד בעדינות, לא היה הבחור הכי ירא שמיים באזור. למרות שגם רוטנר גדל בסביבה אברכית מבטן ומלידה ובא ממשפחה מיוחסת וחשובה ואפילו התקבל לישיבה גדולה מעולה. אבל רוטנר היו לו עוד עניינים בעולם הזה. ומדי פעם הוא היה מביא לחדר הפנימייה ביום שישי ידיעות אחרונות רק בשביל לקרוא את נחום ברנע שהוא היה קורא לו ר׳ נוחעם. אבל על הדרך רוטנר היה קורא גם את השאר. את כתבות הספורט והריאיון החושפני עם דנה פרידר. והעיתון היה נשאר ככה זרוק בחדר, ונתן צבי גם היה מדפדף בו מדי פעם.
פעם אחת הייתה שם כתבה על איזה סרט חדש שיש בקולנוע שעוסק בחרדים ונתן צבי הסתקרן ממש מהכתבה הזו, ורוטנר קלט אותו ואמר לו, רוצה נלך לראות יחד? ונתן צבי דחה את רוטנר על הסף ואמר לו, השתגעת? אני נראה לך כמו איזה פרוסטער שילך ככה לקולנוע?! קצת גדלות האדם לא תזיק לך רוטנר. אבל כעבור כמה ימים בסדר שלישי, רגע לפני שנתן צבי פתח את הגמרא שלו, הוא הרהר הרהורים כאלה שבינו לבין קונו ואמר לעצמו שיהודי צריך להתאוורר קצת לפעמים, לא? ובכלל, ביטולה הוא קיומה, וגם ככה סוף זמן והרפיון בבית המדרש מתוח מקיר לקיר, וגדלות האדם יכולה לבוא לידי ביטוי דווקא במקומות שבהם אפשר לעשות קידוש השם, כמו קולנוע למשל. אז נתן צבי קם, יצא מבית המדרש, התקשר לרוטנר ושאל אותו איפה הוא ורוטנר אמר שהוא בדיוק חוזר מכדורסל ונתן צבי אמר לו, יאללה, בא לך שנלך לראות את הסרט ההוא על החרדים? ורוטנר אמר, הו הו הו, מה קרה פתאום? שלא תגיד אחר כך שאני מדרדר אותך רוחנית. ונתן צבי צחק במבוכה ואמר מה פתאום, מה פתאום.
בלילות, רגע לפני שהיה נרדם, היה מסתכל על התקרה ושואל את עצמו איך כל זה קרה לו. איך דווקא בתוך תיבת הנח של הישיבה, קרה מעשה שטן והוא נחטף אל מחוזות העגלות הריקות
עלילת הסרט אומנם הייתה על חרדים, אבל בואו נגיד שמרחק רב היה בינה לבין עולמות של קדושה וטהרה. נתן צבי התחרט על הצפייה, אבל גם מאוד הוקסם, וכנראה שמשהו בו השתנה לנצח באותו הערב. מפה לשם הוא הבין שקיים עולם שלם מחוץ לבית המדרש. עולם של תוכן אחר. סרטים וספרים וספורט ומה לא. הוא התחיל לפקוד דרך קבע את הסינמטק וראה שם כל מיני סרטים משעממים ובלתי נגמרים וגם סרטים מרתקים ושוברי לב. הוא היה הולך בהפסקות לספרייה הלאומית וקורא שם כל מיני ספרים שהסעירו את עולמו וערערו את הקרקע היציבה שעליה גדל משחר ילדותו.
אט־אט פקד נתן צבי פחות ופחות את בית המדרש והתחיל לאחר לתפילות ולהבריז לחברותות. עד שלילה אחד, בנימין, הנודניק של הישיבה, ראה את נתן צבי עומד בזווית רחוב במרכז העיר ומדבר שיחת חולין עם איזו בחורה ומתוך דאגה עמוקה לטובת הישיבה הלך וסיפר לראש הישיבה את הדבר הנורא וראש הישיבה זימן את נתן צבי למשרדו ושאל אותו אם נכון הדבר ונתן צבי בכלל לא טרח להכחיש. ראש הישיבה לא האמין שזה קורה לנגד עיניו ואמר לו: ״אחד מבני החבורה שמת תדאג כל החבורה כולה! איך נפלו גיבורים נתן צבי?! מה קרה לך?! ונתן צבי שתק ולא ידע מה לומר ויצא בשקט מהמשרד וארז את הדברים שלו במזוודה ועזב את הישיבה לצערם ולבושתם של הוריו ובני משפחתו. משם, הדרך להשלת סממנים חיצוניים הייתה קצרה. נתן צבי רכש לעצמו כמה בגדים שאינם שחור לבן ואת הכיפה החליף בכובע קסקט כזה של כאלה שמאסו בכיפה אבל עדיין לא מעיזים ללכת גלויי ראש משום מה.
אבא של נתן צבי נזף בו ואמר שהוא לא יכול לחשוב רק על עצמו, ומה יהיה עם השידוכים של אחיו ואחיותיו הצעירים? אבל נתן צבי היה אטום. אבא שלו הטיח בו שכשאדם מידרדר רוחנית הוא לא רק משחית את נפשו אלא מזיק גם לסביבתו. והדיבורים האלה רק אטמו את נתן צבי עוד יותר.
בלילות, רגע לפני שהיה נרדם הוא היה מסתכל על התקרה ושואל את עצמו איך כל זה קרה לו. איך דווקא בתוך החממה שבה הוא גדל משחר ילדותו, איך דווקא בתוך תיבת הנח של הישיבה, קרה מעשה שטן והוא נחטף אל מחוזות העגלות הריקות. נתן צבי היה עונה לעצמו שכנראה ככה זה בחיים. אין ממש סיבה ותוצאה לכל דבר ואין חוקים ברורים ונוסחאות מוכחות לחינוך מוצלח ואין משוואת סימטריות של מי שעושה ככה מקבל ככה. הכול מאוד נזיל בעולם. הידיעה והבחירה הן חתיכת חידה וכל העניין האקזיסטנציאלי הוא נשגב יותר מכל סוגיה שאי פעם למד בגמרא.
נתן צבי עזב את הבית. אחרי חודש בדירה נחלאותית מעופשת של כמה טיפוסים חכמולוגים כאלה, חוזרים בשאלה בוגרי ישיבות כמוהו, נתן צבי החליט להתגייס לצה״ל בתור חייל בודד.
הצבא התחיל אצל נתן צבי ברגל שמאל. הוא לא האמין שדווקא עכשיו אחרי שטעם את טעם החופש ומרד בכל סמכות שהייתה לו אי פעם, הוא צריך לחזור ולציית ולהקשיב ולהצדיע. אבל הצבא הוא צבא, וככל שעברו הימים נתן צבי גילה שהמערכת הצבאית הנוקשה דווקא מיישרת בו משהו. פתאום לקימה המוקדמת בבוקר הייתה משמעות. פתאום סדר היום היה מצליח למלא אותו באיזה סיפוק לא מוסבר.
יום אחד, גדי טייב, החבר של נתן צבי למחלקה, בחור צרפתי עם חוש הומור מטורלל, עמד בשעת בוקר, הניח תפילין והתפלל. נתן צבי הסתכל על גדי ועל הטבעיות שבה הוא הניח תפילין והתעטף בטלית והתפלל שמונה־עשרה, והרגיש איזה תדר של נחת כזו. גישה של אמת, של ניקיון, שעשתה לו חשק פנימי עמוק עמוק וכמוס כמוס להתפלל גם.
בהתחלה הוא נבהל מעצם המחשבה, אבל אז, יום אחר כך, הוא ביקש מגדי טייב את התפילין, הניח אותן כבקי ורגיל ונעמד להתפלל. זו הייתה התפילה הכי טובה והכי כנה והכי ישירה והכי אמיתית ומלאת געגועים שנתן צבי אי פעם התפלל. יותר מכל תפילות יום הכיפור בהיכל הישיבה או המנחה־מעריב בבין הזמנים בחניכי הישיבות. ומאז אותו בוקר, צעד אחר צעד נתן צבי גילה בקרבו לב חדש ועד כמה שזה נשמע מצחיק, הוא מצא את עצמו חוזר אט־אט לכור מחצבתו.
את הסיפור הזה על נתן צבי סיפר לי השבוע נתן צבי בכבודו ובעצמו. בשינויים מעטים כמובן. לא הכרנו קודם, אבל הוא פנה וביקש שאספר את הסיפור שלו. נתן צבי סיים את הצבא די מזמן, ובמלחמה הנוכחית עשה מילואים במשך חודשיים וחצי עמוק בתוך עזה. כיום, הוא עסוק בכתיבת התזה שלו במחשבת ישראל, עובד לפרנסתו בבית קפה כלשהו ועדיין חובש קסקט כזה לא מחייב אבל מאחורי אוזניו מסתלסלות פאות ארוכות ויפות. נתן צבי הוא מקרה אחד מני רבים שמנפצים עוד קונספציה לאוסף הקונספציות השגויות שאליהן התרגלנו.
הרבה קולות נשמעים עכשיו סביב סוגיית חרדים וצבא. ותמיד בסוף איכשהו משתרבב לתוך הדיון גם הטיעון הרוחני – החשש הגדול והקמאי שבחורי ישיבה יאבדו בצבא השמד החילוני את עמוד השדרה הזהותי שלהם. את התורה שלהם. את יסודות הדת. ובאמת, אולי־אולי ישנו איזה קורטוב של חשש אמיתי בטיעון הזה אפילו שלרוב הוא נשמע כמו תירוץ עלוב ומיתמם. ובכלל, חוסן רוחני צריך להיות אל"ף־בי"ת בחברה שמתהדרת כחברה רוחנית, כעגלה מלאה, והרי חוסן נמדד בשעת מבחן, לא כשהכול מסביב מתנהל על מי מנוחות. אבל לא זו הנקודה שבגללה בעצם כל כך אהבתי את סיפורו של נתן צבי, הנקודה החשובה בעיניי בסיפור שלו בכלל קשורה לאמונה בקב״ה ולדרכיו בהנהגת העולם.
יש דיאלוג מיוחד בגמרא בנידה דף ע׳ עמ׳ ב׳ בין חכמי אלכסנדריה לרבי יהושע:
"שאלוהו מה יעשה אדם ויחכם? אמר להן: ירבה בישיבה, וימעט בסחורה. אמרו: הרבה עשו כן, ולא הועיל להם! ענה להם ר' יהושע: אלא יבקשו רחמים (יבקשו בתפילה) ממי שהחוכמה שלו, שנאמר 'כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה'". לא הרבה דברים הבנתי על בוריים בחיים האלה, אבל בדבר אחד אני בטוח, והוא שאין ערובה לאף אחד בעניינים הקשורים ברוח ובקרבת השם. אדם יכול למצוא את הקדוש ברוך הוא בכל מקום, בצבא, בתל־אביב, בטלזסטון או בדרום הודו, ואדם יכול לאבד אותו הוא בכל מקום, בישיבה, בעיצומה של תפילת שמונה־עשרה, באמצע רחוב רבי עקיבא או על הציון של רבי נחמן. וזה כל כך מרגש וכל כך פואטי והופך את החיים עלי אדמות לכל כך מעניינים, ובלבד שנבין שהחוק הוא שאין חוק. רבים ניסו ולא עלתה בידם.
