פרשת שמיני היא המשך ישיר למסופר בסוף פרשת צו. בפרשה הקודמת קראנו על שבעת ימי המילואים, שבהם חונכו אהרן ובניו לעבודתם באמצעות משיחתם בשמן, הלבשתם בבגדי כהונה והקרבת קורבנותיהם. באותם ימים תפקד משה ככהן, ועדיין לא שרתה שכינה במשכן. פרשת שמיני מספרת על אירועי היום השמיני למילואים. ביום זה יעבדו אהרן ובניו במשכן לראשונה ככהנים, ואז תשרה השכינה במשכן, כדבריו של משה: "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'" (ט, ו).
משה מדגיש שתנאי להשראת שכינה הוא ההישמעות המוחלטת לציווי. יסוד זה בולט מאוד גם בשבעת ימי המילואים, שם חוזרת התורה שבע פעמים על המשפט "כאשר צוה ה' את משה", בלשון זו או אחרת. ביטוי טרגי, על דרך השלילה, ליסוד זה, בא במעשיהם של נדב ואביהוא:
וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה' (י, א-ב).
אף שיש להניח שכוונתם של נדב ואביהוא הייתה רצויה, מכל מקום מעשיהם לא היו רצויים, שכן הם הקטירו "אש זרה אשר לא ציווה אותם". על סטייה זו מן הציווי שילמו נדב ואביהוא בחייהם.
כעסו של משה
אף על פי כן מצאנו שהכוהנים עשו ביום זה פעולה המנוגדת לציווי:
וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר. מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה'. הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי (י, טז-יח).
למשה מתברר ששעיר החטאת נשרף ולא נאכל כפי שציווה, והדבר מעורר את כעסו. לפי הנאמר בהמשך, ההחלטה לשרוף את השעיר הייתה של אהרן, ומשום כבודו מפנה משה את טענתו כלפי בניו. מהלשון "בני אהרן הנותרים" אפשר להסיק שמשה אינו מבין כיצד זה לא למדו הכוהנים הנותרים לקח ממעשה נדב ואביהוא, ונראה גם שמשה חושש שבגלל פעולה זו ייענשו גם הם.
אהרן, שהבין שהטענה מופנית כלפיו, משיב למשה בלשון זו:
וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה' (י, יט).
נחלקו המפרשים בביאור תשובת אהרן. רש"י כתב שהשעיר שנשרף היה שעיר ראש חודש, שכן היום השמיני, לפי מסורת חכמים, היה באחד בניסן. אמר לו אהרן למשה: אם שמעת שמותר לכהן אָבֵל לאכול מקודשי שעה, היינו הקורבנות שהובאו לצורך היום השמיני, אין לך להקל בקודשי דורות, היינו בקרבנות שהובאו לצורך ראש חודש.
ואולם כבר העירו מקצת המפרשים שפירוש זה איננו על דרך הפשט, שהרי שעיר ראש חודש לא נזכר בפרשה, וגם לא נאמר בכתוב שהיום השמיני חל בראש חודש. על פי פשוטו מדובר כאן על השעיר שנזכר בתחילת הפרשה: "וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה. וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבֹּחַ לִפְנֵי ה' וּמִנְחָה בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם" (ט, ג-ד).
מסתכן למען העם
כדי להבין את תשובת אהרן עלינו לחזור לדברי משה בביקורתו על בני אהרן: "מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ… וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה'". רוצה לומר, אכילת שעיר החטאת של העם על ידי הכוהנים היא חלק מתהליך הכפרה על העם. משה חושש שאי אכילת שעיר החטאת על ידי הכוהנים פגמה בכפרת העם. על כך עונה אהרן שדווקא אכילת החטאת היום על ידם הייתה עלולה לפגוע בכפרת העם, שהרי אף אנחנו, כך אומר אהרן, הקרבנו חטאת לכפר על עצמנו ואף על פי כן אירע לנו אסון כה כבד. לדעת אהרן זהו סימן שהם נזופים כעת לפני המקום.
משום כך סבור אהרן שאכילת חטאת העם על ידו ועל ידי בניו לא תיטב בעיני ה' ותפגום בכפרת העם, שהרי כיצד יבוא החייב ויכפר על החייב? משום כך לא נמנע אהרן מלאכול את השלמים, שכן השלמים לא נועדו לכפרה על העם אלא לשם השמחה.
"וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו" (י, כ). מהו שהיה טוב בעיני משה? הווה אומר, העובדה שאהרן היה מוכן לעבור על הציווי ובלבד שלא יעשה מעשה שיפגע בעם. יתר על כן, אהרן לא יכול היה לדעת אם הסברו יתקבל. אהרן לקח אפוא סיכון שבמעשה זה של אי קיום הציווי הוא מסכן את עצמו ואת בניו בדיוק כמו נדב ואביהוא. אף על פי כן הוא היה מוכן לקחת על עצמו את הסיכון ובלבד שלא יעשה מעשה שיפגע בעם. מסירות נפשו זו של אהרן למען העם היא שהוטבה בעיני משה, והיא היא היסוד המבדיל בין מעשהו של אהרן ובין מעשה נדב ואביהוא.
נשים לב שהכתוב לא אומר האם הדבר היה טוב גם בעיני ה', אלא מסיים בכך שהוא היה טוב בעיני משה. אפשר שכאן מונח היסוד לעיקרון שבדברים הקשורים למציאות המשתנה, סמכות ההכרעה נתונה לחכמים, עיקרון שינוסח לימים במילים "לא בשמים היא". נדמה שלא נטעה אם נאמר שבאותה שעה "חייך הקב"ה ואמר: נצחוני בני" (בבא מציעא נט, ע"ב).
