האמת היא שמאיר קראוס מחמיא לפעילי הר הבית. חוויית הקבע שלהם היא תסכול עמוק, תחושה של חתירה קבועה נגד הזרם. בתודעת תנועות המקדש, העם היהודי מתקדם לכיוון אחד ואילו פעילי הר הבית מתקדמים בכיוון ההפוך. ההנחה הבסיסית שם היא שמיעוט קטן רוצה מזבח חדש בציון, לעומת רוב גדול שמבקש בסך הכול קצת שקט. והנה בא מאיר קראוס ומאריך להסביר עד כמה פעילי ההר והבית חשובים ומשמעותיים, רבי כוח, עוצמה והשפעה.
כשם שאלף ספרים לא יצליחו להפוך את כדור הארץ למרובע, כך הם גם לא יצליחו לנטרל את מרכיב המקדש ביהדות. המקדש הממשי ולא הרוחני, הארצי ולא הערטילאי. מוקדי היהדות בת זמננו – שבת, כשרות, טהרת המשפחה – תופסים חלק קטן למדי בתורה שבכתב ושבעל פה, ואילו עולם הקורבנות תופס שם חלקים שלמים. במחזור קריאת התורה אנו מצויים כעת בעיצומו של ספר שלם שעוסק בעולם הקרבנות, אבל מאיר קראוס מנסה לומר שהכול רק בכאילו, משל, משהו שאמנם היה בעבר אבל בהחלט לא עתיד להיות, טעות היסטורית מצערת בהבנת עם ישראל את בורא עולם, שכנראה התקשה לבטא בבהירות את כוונתו בפסוקי התורה.
אבל למה לעצור כאן? אם היהדות התקדמה מאז חורבן המקדש, כאשר דת ישראל עברה ממיקוד בריטואלים חיצוניים לעבודה שמתמקדת באדם עצמו, בתיקון מידותיו ובהתעלות הרוחנית שלו, מדוע להסתפק בעניין הקרבנות? מה לגבי ברית המילה? מדובר בצעד קשה מנשוא כפי שיעידו כל אב ואם יהודים, כזה שיכול להיתפס אפילו כאכזרי. לשם מה להניף סכין על תינוק חסר ישע? האם לשיטת קראוס בורא עולם איננו מעוניין רק במילת לבבנו ובהתעלותנו הרוחנית? וכיצד הוא מסביר את העובדה שדווקא המצווה המשונה והמדממת הזו נהוגה אפילו בקרב החילונים האדוקים ביותר? ומה לגבי נטילת לולב? האם גם אותה מעוניין קראוס לבטל? כזכור, בתולדות ישראל היו כאלה שחתרו לביטול המצוות המעשיות מתוך אותם טיעונים ממש שקראוס משמיע בעניין הקרבנות.
לגרד את הסטריליות המערבית
מי שיש בו מעט יושר עצמי ואינטלקטואלי, ואיננו מנסה לכפות את עצמו ואת עולמו התרבותי על מקורותינו, ייאלץ להודות שאין בנמצא צל צילו של רמז לכך שמישהו מחכמינו לאורך הדורות ראה בחורבן הבית התקדמות של היהדות ולא נסיגה איומה שלה. היהדות איננה שוות נפש מול ביטול הקורבנות, אלא כמהה ללא הרף לחידוש עולם המקדש על שלל קורבנותיו, תחינה ששבה ונישאת בכל הזדמנות. אם אכן חורבן הבית קידם את היהדות, מדוע הפירוט הבלתי פוסק בתפילות של התמידים, המוספים, המנחות, הנסכים והשמנים? ומדוע הפירוט במסכת מידות, שמגיע עד גובה המדרגה הבודדת ורוחבה, אם בעצם אין לחז"ל שאיפה ממשית לחדש ימינו כקדם?
יהודים ייחלו תמיד לשוב לימי התפארת שבהם המקדש ניצב על תילו, אבל כשקראוס מדבר על חידוש ימינו כקדם הוא מתכוון לתקופת נערותו בבני עקיבא ובנתיב מאיר, ימים שבהם הר הבית היה מחוץ לתחום, והמקדש מושג רעיוני בלבד. האם תפילתנו היא רק מהשפה ולחוץ? האם היא נוסחה כך כדי להטעות את ההמונים, כדי שירצו בחידושו של מה שבאמת איננו צריך ואיננו אמור כלל להתחדש?
ובואו נקדיש רגע לדיון כן בסוגיה הזו: מה בעצם פגאני כל כך בקרבנות? כל המי ומי אצלנו משתפכים בברכות למוסלמים לרגל חג הקורבן, ובכירי צה"ל משמשים כאורחי כבוד בחג הפסח השומרוני, אבל כשזה מגיע לגרסה היהודית רגש בושה משתק אותנו. הבה נודה על האמת: רובנו המוחלט לא צמחונים ולא מתנזרים מבשר, אז על מה הרעש? שנגלה שהבשר שבמקפיא שלנו היה פעם יצור חי? שתגורד מעט שכבת הסטריליות שאופפת את עולמנו המערבי, הניטרלי והמנוכר, זה שכבר איננו מסוגל לחוות שום חוויה ממשית, ומרוב ניתוק מדמה לחשוב שמדובר באיזו התקדמות מפוארת? מדוע צמים בתשעה באב, אם "ההשקפה הנכונה" היא שהמקדש כלל איננו אמור להיבנות אי־פעם מחדש?
מאז 2012 זכיתי להיות שותף, ברמה כזו או אחרת, בקיום מעמד תרגול קורבן הפסח, שכולל מדי שנה שחיטת גדי, הזאת דמו על גבי מבנה דמוי מזבח בידי כהנים בבגדי כהונה, בליווי שירת ההלל. שם הבנתי עד כמה נכונים דברי בעל ספר החינוך ש"אחרי הפעולות נמשכים הלבבות". בעיניי ראיתי שאין זה משנה אם מדובר בקהל צופים חרדי, דתי־לאומי או אפילו עדת צלמי עיתונות גלויי ראש – לשחיטת הגדי דמוי־הקורבן יש השפעה דרמטית על הנפש. היא מסעירה אותה יותר מאינספור תפילות או לימוד מופשט של הלכות קורבן הפסח.
צעירה לא דתייה שנכחה בתרגול הזה באחת השנים, כתבה אחר כך מאמר ובו תיארה כמה המעמד הרשים אותה ועד כמה היא מצפה למימוש "הדבר האמיתי" בהר. אחרי שבועות אחדים נכחתי בכינוס שבו רב דתי־לאומי ידוע האריך להסביר שהציבור "טרם בשל להר הבית". חשבתי לעצמי שאולי הרבנים והוגי הדעות למיניהם עדיין אינם בשלים אל שלב הקודש, אבל הציבור בהחלט בשל. הוא הרי נתבע לעגל ונותן, נתבע למקדש ונותן, אבל מה נעשה שמזמן לא תבעו אותו למקדש?
מבט צר מחלון הזמן
במובנים רבים, השקפתו של קראוס מזכירה את זו של הוגה דעות קודם, ההיסטוריון שמעון דובנוב, שפעל במזרח אירופה במאה ה־19 וה־20. דובנוב הוביל תפיסה שגרסה שהיהודים אינם זקוקים כלל למולדת, ומציאותם בגלות היא לכתחילה ולא בדיעבד. הוא הגדיר את היהודים "עם שכל העולם הוא מקומו", וראה את הפתרון ל"בעיה היהודית" בהענקת אוטונומיה ליהודים בגולה ולא הקמת מדינה בארץ הקודש. ממילא הוא גם לא התלהב מהציונות, שלטעמו הייתה עלולה לפגוע במאבק להשגת אוטונומיה יהודית בארצות הגולה. הוא האמין שרוב מניינו של העם היהודי ימשיך לעד לחיות בתפוצות, ובשנת 1900 העריך שבעוד מאה שנה, בשנת 2000, יחיו מערבית לירדן כ־500 אלף יהודים בסך הכול. הוא סבר שיהודים צריכים לדבר ביידיש, ואילו את העברית ראה כשפתו של מיעוט אליטיסטי.
דובנוב נרצח בידי הנאצים בסוף 1941. ממרחק הזמן אפשר להעריך שהשקפותיו נולדו כפרשנות למציאות כפי שזו ניבטה מחלון הזמן הצר מאוד של תקופתו: רוב יהודי עצום בתפוצות, ארץ ישראל בריבונות זרה ובה קהילה יהודית זניחה וקשת יום, ותפיסות עולם מערביות־אוניברסליות. היטלר קלקל לדובנוב את התוכניות, אבל מהסיפור העגום שלו ניתן ללמוד עד כמה דלה וקצרת־ראות נקודת המבט שלנו, ככל שהיא מקדשת ומאדירה תפיסות עכשוויות כלשהן.
האם לפני חצי שנה מישהו העלה בדעתו שישראל תחריב את רצועת עזה, תהרוג 30־40 אלף עזתים ותיצור גל פליטים גדול בהרבה מזה של תש"ח? דובנוב ודומיו מלמדים אותנו עד כמה חסרת ערך ההסתמכות על מוסכמות עכשוויות בנוגע לשאלה מהי התקדמות ומהי נסיגה. על אחת כמה וכמה כשמדובר בפניית פרסה בנוגע למה שמקובל במשך אלפיים שנות. בעצם, זה מה שקורה כשרגע לפני היעד חוטפים רגליים קרות.
הרב קוק ותלמידיו, חשוב לומר את זה פעם אחת ולתמיד, לא התנגדו כלל לשיבה למקדש, אלא דווקא חתרו לכך. בשנות העשרים הרב קוק אפילו שלח את תלמידו הרב חרל"פ לברר את האפשרות לחידוש הקרבת קרבן הפסח. הרב קוק גם לא התנגד לעלייה להר הבית אלא יצא רק נגד הברון רוטשילד שעלה למקום המקדש עצמו בטומאה, וזה כידוע סיפור אחר לגמרי.
באתר היברובוקס אפשר למצוא ספר מצהיב משנת 1936, "תיקון עולם" שמו, ובו אוסף פשקווילים של כמעט כל רבני התקופה ההיא נגד עלייה ארצה במסגרת התנועה הציונית. כך למשל: "קול ברמה נשמע להעיר ולהזהיר מיישוב ארץ ישראל הגשמי והחומרי, ושגם אם כל האומות יסכימו ליישבה אין לשמוע להם עד ביאת הגואל". שלוש שנים לפני שהקלגסים החלו לכבוש את אירופה, מצאו לנכון רבנים רבים להזהיר דווקא מ"הציונים המזרחים שירעישו בשפעת קלגסים". במה שונה קראוס מהאדמו"רים מצאנז, מגור ומחב"ד, או מרבני הונגריה המוזכרים כולם בספר הזה? הם בחרו שלא להעפיל בסולם הגאולה ולהיתקע באירופה, והוא, כמעט תשעים שנה אחריהם, בוחר להיתקע בשלב אחר באותו סולם.
הפיל שבחדר
באמצע החדר ניצב פיל שמשום מה איננו נזכר במפורש: בספר החדש של קראוס אין מילה אחת על ההיבט האסלאמי־פוליטי־מדיני־עכשווי בסיפור הר הבית, העובדה שעל מקום המקדש ניצבת כיפת הסלע – מה שמחייב לכאורה עימות מר עם העולם המוסלמי בדרך למימוש חלום הדורות היהודי.
קראוס הוא בעל עמדות שמאל מובהקות למדי. יש לו עמדה נחרצת בעניין מניעת חופש הפולחן בהר הבית מיהודים, אבל בספר הוא בוחר להתעלם מכך ולדבר כביכול רק תיאולוגיה. לכאורה הוא עושה זאת כדי להתמקד בהיבט הפנים־יהודי של הסוגיה, אבל בעצם ההתעלמות הזו נועדה לעשות לו חיים קלים. עמדתו, כפי שהוא מבטא אותה באוזני יאיר שלג, היא שיהודים ייהנו מזכויות יסוד בהר הבית רק בעת חתימה על הסדר קבע, ואילו עד אז ההר ייוותר בבלעדיות אסלאמית. אולם בישראל 2024, מה לעשות, קשה להגן על עמדות כאלה, ולכן הכול מכוסה בערפל סמיך של תובנות דתיות־כביכול, ופרשנויות מאולצות לכתבים היהודיים.
קראוס ייסד אחרי הסכם אוסלו את "חוג תכלת" – דתיים למען הסכם שלום. על פי מאמר ב"השילוח" ב־2017 הוא תומך במתן זכויות לאומיות לפלסטינים בארץ ישראל, ורואה בהתנהלות הפלסטינים לא פחות מ"מאבק לחירות". לטענתו שם, ישראל לא ניסתה מספיק להגיע להסכם שלום עם הפלסטינים, ובחברה הפלסטינית מתחוללים "תהליכי השלמה והכרה עם קיומה של מדינת ישראל". עם דעות כאלה, מה הפלא שהוא רואה בחלום המקדש היהודי כאב ראש גדול?
