עשרים שנה לאחר מסע המושבות הראשון שיזם, ובו ביקר עם קבוצת רבנים מהיישוב הישן במושבות שייסדו בני העליות הראשונות, פרסם הראי"ה קוק מאמר לקראת ראש השנה תרצ"ד, תחת הכותרת "מסע המחנות". במאמר זה טבע הרב קוק את קריאתו המפורסמת "להסיר את שמות הבעלים מעל מחנותינו", כשכוונתו להבדלה המחנאית בין אלה המכונים "חרדים" ובין אלה המכונים "חופשיים". לטענתו יש להתייחס אל כל עם ישראל כציבור אחד, המורכב כהגדרה המסורתית מרצף של צדיקים, בינונים ורשעים, ואין לחלקו למחנות נפרדים. החלוקה למחנות חוסמת לדעתו את אפשרות התיקון והתשובה של כל מחנה, וחמור מכך – חוסמת את האדם מלהתבונן במבט כללי על האומה ומצמצמת את תפיסתו הרוחנית.
ואולם מסתבר שבעצם קריאה מרגשת זו עשה הראי"ה קוק את המעשה שכנגדו יצא. הוא חילק את עם ישראל לשני מחנות שונים, שלא על פי החלוקה המקובלת. מצד אחד מצוי מי שמאמץ את קריאתו ומביט במבט כללי על עם ישראל, ומצד שני מי שעדיין שבוי בתפיסה המחנאית ומבטו כלוא במגזר שלו. הראי"ה קוק רומז בעצמו לחלוקה החדשה שטמונה ביסוד דבריו. בהערה אגבית לקראת סוף מאמרו הוא כותב:
והננו צריכים להחליט כי כוח כמוס של הצעדה לטובה ישנו בכל המחנות ובכל אישי האומה, וביחוד בכל אלה שהערך הכללי של ישראל ותקוותו יקרים להם באיזו מדה שהיא.
על פי הראי"ה, כל המחנות וכל אישי האומה שותפים בקידום ההופעה האלוהית המבוטאת בכלל האומה. ואולם יש קבוצה שהכוח הכמוס הזה מתבטא בה במיוחד: אלה שנותנים משקל וערך לאותו יסוד כללי. בכך הוא מזהה בין הממד המטפיזי שהוא מקנה לציונות ובין הממד הריאלי שלה. הווה אומר: ההיבטים המטפיזיים של הציונות, קרי ההתקדמות בהופעת האורה האלוהית במציאות, מקודמים במיוחד על ידי מייצגיה הריאליים של הציונות, כלומר מי שרואים ערך בכלל ישראל. הקודש הגנוז מתבטא במיוחד אצל האנשים הכלליים; הגאולה הנסתרת מתגלמת במי שמקדמים את הגאולה בגלוי.
המחנה של הכלל
כאמור, תפיסה זו כשלעצמה מחוללת חלוקה מחנאית בתוך אותו כלל ישראל שהרב קוק טוען לאחדותו. נראה שבכך הוא טמן את זרעי ההבחנה האונטולוגית בין מי שלימים תיקרא הציונות הדתית ובין מחנה החרדים. הציונות הדתית נבדלת ממחנה החרדים לא רק בהיותה שותפה למחנה החילוני בקידומו הריאלי של הפרויקט הציוני, אלא גם בכך שהיא נושאת את המטען התיאולוגי המיוחד הכרוך בציונות, אותה "הארה אלוהית" אשר שבה ומתגלה בעולם.
משמעות הדבר: החיבור הריאלי אל הכלל, בשילוב המודעות למטען התיאולוגי של הכלל, הם שהופכים את הציונות הדתית, האוחזת בדרכו של הרב קוק, למחנה מיוחד הנבדל מן הכלל (החרדי מצד אחד והחילוני מצד אחר). כך נוצר הפרדוקס הקיומי המלווה את הציונות הדתית מראשית קיומה: תודעת כלל שמפרידה אותה מן הכלל.
בהשקפתו של הראי"ה קוק, פרדוקס זה לא היה אמור להתקיים לאורך זמן. הוא האמין שלא ירחק היום והשותפים החילונים למפעל הציוני יושפעו מאותה הארה אלוהית שהם מקדמים בלא יודעין, וישובו אל מסורת אבות. הצד החרדי, מנגד, לא יוכל להתכחש למציאות המתגלה, והתקדמות תהליך הגאולה תשכנע אותו בצורך להשתתף בכלל ישראל. כידוע, זה לא קרה. החל משנות השמונים המאוחרות של המאה הקודמת אפשר לחזות בתהליך התפרקותה של התודעה הציונית־דתית, באופן המאיים על לכידותה של התנועה. הנסיגות בקידום המפעל הציוני מחד גיסא, נסיגות שמסייעות להשקפה החרדית, והשתרשות החילוניות מאידך גיסא, תהליך שמבצר את ההשקפה החילונית – הקשו על המשך אחיזתה של הציונות הדתית בפרדוקס הקיומי העומד בבסיסה, וגרמו לה להתפצל יותר ויותר בין הקצוות השונים שהרכיבו את זהותה.
בקצה האחד של הציונות הדתית התפתחו נטיות חרדיות מובהקות, המסתגרות בעולמה של תורה, ובשם הדבקות ב"כלל ישראל" התיאולוגי השילו מעליהן את השותפות עם כלל ישראל הריאלי. החילונים הפכו בעיניהם משותפים לבניין האומה – לאיום עליה. בקצה האחר של הציונות הדתית התפתחו נטיות ליברליות, שהתמקדו באדם הפרטי וייחסו פחות משקל לענייני הכלל והלאום, שהפכו אצלם לרזים מאוד מבחינה תיאולוגית.
עד כדי כך אותגרה התודעה הציונית־דתית, שהיו קולות שדיברו על היעלמותה ממפת הזרמים בחברה הישראלית. תחושתם הייתה שהציונות הדתית נבלעה בצידה האחד בציבוריות הישראלית הכללית, ואילו בצידה האחר הפכה לחלק מן החרדיות. היא כבר איננה מגזר בעל "זהות ראשונית", כפי שהגדיר זאת אבי שגיא.
סולידריות מגזרית חדשה
אירועי 7 באוקטובר והמלחמה שבעקבותיהם מסתמנים כרגע מובחן שעשוי לחולל תפנית בעולמה של הציונות הדתית. כמי שנוטלת חלק פעיל בחברה הישראלית, הציונות הדתית חווה על בשרה טלטלה עזה במלחמה. לא רק שהיא ספגה מכה אנושה בנפילת מיטב חניכיה ובניה, אלא גם משהו בתודעה שלה השתנה. כמו כלל החברה הישראלית, התחדדה אצלה תודעת הברית המשותפת עם כלל ישראל. אלא שבניגוד לפרשנות החילונית של הברית הזו, וּודאי שבניגוד לעמדה החרדית החסרה בפועל תודעת ברית זו – בחלקה הגדול של הציונות הדתית שבה תודעה זו לקבל משמעות דתית ולהשפיע על האידיאולוגיה שלה. אותה תודעת יסוד שניסח הראי"ה קוק לפני כתשעים שנה שבה לפעם בה. תהליך זה עשוי לשוב ולהפוך את הציונות הדתית למגזר מאוחד ומובחן במפת החברה הישראלית.
לפני שאעמוד על ביטויים שונים לתזוזה שחלה בחלקיה השונים של הציונות הדתית, כדאי לציין את תחושת הסולידריות הפנים־מגזרית שהתעוררה בעקבות המלחמה. האחוז הגבוה יחסית של החיילים בני הציונות הדתית שנפלו במערכה קיבל אזכורים שונים בתקשורת. עד כמה שהדיון הזה עורר אי־נוחות בקרב דוברים שונים, מפתיע היה לראות שכמה מהמקדמים את השיח הזה בתקשורת היו דווקא נציגים של הציונות הדתית הליברלית.
חנוך דאום, שעוסק לאורך המלחמה באחדות השורות והעם, כתב פוסט מלא הערכה לציונות הדתית והקרבתה. עמית סגל הדהד את חלקה של הציונות הדתית, כולל מוסדות שמרניים כמו המכינה בעלי, במחיר המלחמה. אפילו ד"ר שוקי פרידמן, סמן שמאלי יחסית בציונות הדתית, פרסם מאמר בהארץ תחת הכותרת "בני הציונות הדתית ראויים לתודה על הקרבתם במלחמה"; במאמר תקף פרידמן את השמאל שממשיך להפגין שנאה וזלזול בציונות הדתית, וקרא לו להעריך אותה מחדש. קריאות אלה מצטרפות לקולות מן הצד השמרני בציונות הדתית (בראשם יו"ר מפלגת "הציונות הדתית", בצלאל סמוטריץ'), שהדגישו אף הם נתון זה, תוך דרישה לכבד את הציונות הדתית וצרכיה. ברגע מסוים במלחמה נוצר אפוא סנטימנט של כבוד מגזרי מצד חלקים שונים בציונות הדתית, מה שמלמד על ניצניה של לכידות מגזרית והערכה מחודשת של חלקים בתוכה זה כלפי זה.
לא מדובר בסנטימנט בלבד. המלחמה הביאה גם לשינוי תודעה בקרב הקצוות השונים בציונות הדתית, שינוי שקירב אותם זה לזה גם מבחינה אידיאולוגית וביסס אצלם אתוס משותף. ביטוי ראשון ועז לכך ניכר סביב שאלת גיוס החרדים, ששבה למרכז השיח. בציונות הדתית התגבש קונצנזוס רחב של התנגדות לפטור הגורף לתלמידי ישיבות חרדים, בעוצמה שלא חזינו בה שנים רבות. לצד טיעונים הלכתיים שונים בלט הטיעון הנוגע לנשיאה בעול ולשותפות עם כלל ישראל בנטל ההגנה והביטחון: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?". בטיעון זה יש שחזור של האתוס הציוני־דתי השורשי הדורש שותפות עם כלל ישראל, והטענתו במטען דתי־אמוני.
אך נראה שהשינוי עמוק יותר: במחנה הליברלי ניתן לזהות בעקבות 7 באוקטובר את התעצמותה של התודעה הלאומית והתחזקות הממד המטפיזי שניתן למדינה ולגורלו של עם ישראל. משבר האמון שנוצר מול האידיאולוגיה הליברלית השלטת באליטה המערבית, שקרסה בתגובתה לפשעים שחולל חמאס, הוביל רבים מן המחנה הליברלי בציונות הדתית לשוב לשפה קולקטיבית ולאומית, החושבת במושגים של כלל ולא של יחידים.
ביטוי עז לחשיבה הזו ניתן בשיח שהתעורר בקרב המחנה הליברלי אודות צמד המושגים "ברית גורל" ו"ברית ייעוד", המתארים את כפל הפנים של הקיום הלאומי. קולות שונים קראו לוותר לעת־עתה על ברית ייעוד משותפת לחברה הישראלית, ולראות בעצם הגורל המשותף את הייעוד. טענה כזו העלה למשל הרב בני פרל במאמר שפורסם במוסף זה, ובו קרא לזנוח את ברית הייעוד ולהמירה בברית גורל משוכללת, כזו שאינה מתייחסת אל הקיום הישראלי המשותף כהכרח אלא ממקום של השלמה. הווה אומר: לעצם קיומו של כלל ישראל כקולקטיב, גם אם לא כל חלקיו מאמצים אורח חיים דתי או לאומי, יש משמעות רוחנית־ייעודית.
הזוועות שחולל חמאס ביישובי הנגב המערבי, כמו גם העלייה החדה בגילויים אנטישמיים ברחבי העולם, אף גרמו לחלקים מהצד הליברלי בציונות הדתית להתקרב לתפיסות מטפיזיות ביחס לקיום היהודי, המתכתבות עם המושג "סגולת ישראל". כך למשל, ברשימה שפרסם העיתונאי יאיר שלג בביטאון "דעות" הוא הודה כי אף שהוא מסתייג מתפיסות דטרמיניסטיות של הקיום והגורל היהודיים, מאורעות שבעה באוקטובר סדקו בו את האמונה הזו, עד כדי התהייה שאולי "אכן יש בעם הזה איזה סוד פלאי, שהוא סוד הישרדותו, ואולי הוא גם סוד השנאה אליו". גם אם שלג איננו מוכן לחתום בשתי ידיו על קיומו של הסוד הזה, הוא מודה שכבר לא יוכל "להתייחס בביטול להסברים הדטרמיניסטיים". המלחמה גרמה לו אפוא להכיל בתודעתו את החשיבה המיתית, שהיא מאפיין מובהק של התודעה החרד"לית.
השמאל, לא מה שחשבנו
מן העבר השני חלה תזוזה גם בצד השמרני יותר בציונות הדתית. החודשים הארוכים שלפני המלחמה, עת שררה במדינה רוח עכורה של שסע ופילוג סביב הרפורמה המשפטית, הביאו לשיאה את תחושת הניכור של המחנה השמרני בציונות הדתית ביחס לשמאל החילוני. בעוד הראי"ה קוק הלביש על עצמו בגדי עבודה במהלך מסע המושבות ויצא לרקוד עם החלוצים, מתוך מטרה להפגין את הזדהותו עימם, הצד השמרני בציונות הדתית התרחק יותר ויותר מהשמאל החילוני. הוא הפסיק להתייחס אליו כשותף שווה בקידום חזון הגאולה, ובמקום זאת התחיל לראותו כמי שמעכב התקדמות זו ועל כן יש להיאבק בו ולצמצם את כוחו. ניכור זה הגיע לשיא בתמיכה הבלתי מותנית של הצד השמרני בציונות הדתית ברפורמה המשפטית, ובהקצנת השיח אודות בית המשפט העליון עד כדי תפיסתו כאויב.
גישושים לשיח מאחד בין הקבוצות החלו לפני המלחמה, אך המלחמה חידדה מאוד את תחושת הבהילות והחיוניות שבשיח כזה ומסמסה את הניכור. ואמנם, משלחת בכירה של רבנים ורבניות מהצד השמרני בציונות הדתית ערכה בתחילת דצמבר מפגש עם ראשי ארגון "אחים לנשק", שעמדו בחזית המאבק ברפורמה המשפטית, ועם פרוץ המלחמה הפכו לחמ"ל האזרחי הגדול במדינה. בעקבות המפגש התפתח קשר אישי בין חלק מהנפשות הנפגשות. הרב איתן איזמן, מייסד רשת נעם־צביה, תלמידו של הרצי"ה קוק, התחבר לאייל נווה, מראשי אחים לנשק. בראיון שפורסם במוסף זה נשאל הרב איזמן מה השתנה בו לאחר שבעה באוקטובר, והשיב: "אנחנו לא מספיק מדברים עם אנשים אחרים, וחיים כל אחד בתוך הבועה המיוחדת שלו".
דומני שהתנועה הזו, ששותפים לה עוד רבים בצד השמרני בציונות הדתית, מעידה על חיבור מחודש שהמלחמה חוללה בין הצד השמרני בציונות הדתית ובין השמאל החילוני. המלחמה הראתה שהשמאל החילוני איננו ריק מתוכן, כפי שנטען לעיתים, אלא מפעמת בו רוח גדולה של מסירות והקרבה למען עם ישראל וכלל ישראל. כמו הראי"ה קוק ששינה את השקפתו על החלוצים לטובה לאחר עלייתו לארץ, כך האגף השמרני בציונות הדתית של ימינו שינה את השקפתו על השמאל החילוני בעקבות המלחמה. שבה אליו תודעת השותפות עם ציבור זה בבניין האומה והארץ. השמאל החילוני הפסיק להיתפס כאיום והפך לבר־פלוגתא לגיטימי בתוך המשפחה.
למפנה זה ניתן גם ביטוי פוליטי. ח"כ שמחה רוטמן, מאדריכלי הרפורמה המשפטית, אמר שלאחר 7 באוקטובר הוא איננו מתכוון להמשיך באותה התנהלות פוליטית סביב הרפורמה, וכי מכאן ואילך המהלכים יקודמו רק בהסכמה רחבה. קול דומה נשמע גם בקרב מי שקראו לחזרה להתיישבות בגוש קטיף בעקבות המלחמה. לצד השאיפה שהובעה לשוב וליישב את חבל עזה, נשמעו קולות בולטים שהבהירו כי הדבר ייעשה רק בהסכמת העם ובשליחות הממשלה. גם הפוליטיקה התעדנה אפוא, והפכה מפוליטיקה של הכנעה לפוליטיקה של הסכמה.
שתי התזוזות הללו, אשר הניעו מצד אחד את המחנה הליברלי בציונות הדתית לאמץ, ולמצער להכיל, שפה מטפיזית אודות כלל ישראל ("תיאולוגיה תלוית אירועים", בלשונו של דוד הרטמן בעקבות מלחמת ששת הימים), ואת המחנה השמרני בציונות הדתית לאמץ, ולמצער להכיל, את השמאל החילוני במדינת ישראל – עשויות לאחד מחדש את שני האגפים בציונות הדתית, שבעשרות השנים האחרונות נעו בכיוונים מנוגדים עד כדי סכנת היפרדות. התודעה שהתפרקה שבה כעת ומתאחדת תחת הדרך שהתווה הראי"ה קוק לפני כתשעים שנה – דרך המעניקה משמעות דתית ומטפיזית לחיבור עם כלל ישראל, שבחלקו הגדול הוא חילוני. זהו אתוס שאיננו חילוני וגם לא חרדי, והוא שמכונן מחדש את זהותה של הציונות הדתית כמגזר מאוחד ומובחן בחברה הישראלית.
לוותר על שאיפת ההרמוניה
דא עקא, חזרה מוחלטת אל תפיסת הראי"ה קוק איננה אפשרית. שהרי כאמור, חזונו של הראי"ה לא התגשם. החילוניות לא נעלמה, ומן העבר השני גאולת ישראל לא הושלמה. על כן אי אפשר לצפות שהאידיאולוגיה המלכדת את הציונות הדתית תתגשם בצורה זהה לזו של הראי"ה. יסודותיה אולי דומים, אבל ביטוייה צריכים להיות שונים.
ייתכן שכדי לתת ביטוי עכשווי לאידיאולוגיה המאחדת של הציונות הדתית עליה לוותר על אותה מלאות תיאולוגית שאפיינה את הגותו של הראי"ה, ושצפתה בין היתר את חזרתה של הנבואה, את צמיחתה של תורת ארץ ישראל ואת התגשמותה המלאה של הגאולה. במקום זאת יש לדבר במושגים רזים, צנועים ורכים יותר, כאלה שיודעים להכיל מתח ופרדוקס מבלי להתיימר לפתור אותם. המחנה השמרני ייאלץ להודות, בעקבות המפגש עם החילונים, שאותה הארה אלוהית המגולמת בתהליך המשיחי איננה ממהרת להתגלות, ואולי יש בה פנים מגוונות יותר שבאות גם בצורה של חילון, ואילו הצד הליברלי יידרש להודות בקיומם של ממדים מטפיזיים בקיום היהודי העכשווי, המחייבים אותו להעניק משמעות דתית לכלל ישראל, למדינת ישראל ולתהליכים ההיסטוריים, בצורה שאינה מתיישבת באופן מלא עם עולמו הערכי, החופשי והליברלי.
כתשעים שנה לאחר שפרסם הראי"ה קוק את מאמרו, הציונות הדתית העכשווית איננה יכולה להתחייב לפתרונם של המתחים הללו. אי אפשר עוד להתכחש לעובדה שתהליך הגאולה איננו לינארי, וכי איננו יכולים לשרטט בדיוק את נתיבו. ועם זאת, הציונות הדתית עודנה אוחזת באמונה שהוא מתקיים. הכרה זו מציבה את הציונות הדתית העכשווית לא בעמדה בטוחה בעצמה, היודעת את שמתרחש מאחורי הפרגוד, אלא בעמדה דיאלקטית, המחזיקה במתח תיאולוגי בעודה נעה בין אמונות וערכים סותרים. ואולם בעוד שבמשך עשרות שנים המתח הזה פירק את התודעה הציונית הדתית ופילג אותה, כעת המלחמה מסוגלת להפוך אותו לגורם המלכד אותה.
אם תרצו, התגלה כאן מחדש תפקידו של המקף ההיסטורי, המייחד את הציונות הדתית כמגזר. אם בעבר שיקף המקף את תפקידה של הציונות הדתית לשמש כגשר בין חלקיה השונים של החברה הישראלית, כעת הוא מבטא את יכולתה להחזיק את המתח שבין עולמות סותרים והפוכים. הציונות הדתית היא המגזר היחיד ששותף באופן מלא ובלתי אינטרסנטי לציבור החילוני בבניין המדינה והחברה, אך מאמין שיש לכך משמעות דתית. הציונות הדתית היא המגזר היחיד שאוחז בדמות האידיאלית של תלמיד חכם, אך מסוגל לקרוא כפשוטם את סיפורי התנ"ך, שגיבוריהם הם אנשי מעשה הרחוקים מאתוס זה. הציונות הדתית היא המגזר היחיד אשר מאמין במידה מסוימת של דטרמיניזם משיחי, אך מצד שני מרגיש אחראי בלעדי לעיצוב המאורעות ומתגייס כולו לצבא. אלו מתחים שיסודם זהה: היכולת להכיל נקודות מבט שונות וסותרות על המציאות.
ככל שמדינת ישראל ממשיכה להתקיים והחזון המשיחי לא התקדם, מתח זה הפך יותר ויותר קשה להכלה. אך כעת, עם גילויי הרוח בחברה הישראלית מחד וגילויי האנטישמיות בעולם מאידך, הוא שב והופך להיות בר־הכלה. הציונות הדתית שבה אל המקף המחבר, המעמיס על גבו מתחים וסתירות, והוא שהופך אותה למגזר מאוחד ומובחן.
מלחמה מכניסה את האומה, כמו את היחידים, למצב של הישרדות, ובמצב קיצון שכזה מתגלים כוחות מיוחדים, המשנים את התודעה. נדמה שתהליך זהה עובר גם על מגזרים. במציאות של הישרדות, האינסטינקט הוא לשוב אל הבית הבטוח, וזהו תהליך רחב שעובר על חלקים רחבים מהחברה הישראלית. כפי שטענתי, תהליך זהה עובר על הציונות הדתית כמגזר, ומעצב מחדש את האידיאולוגיה שלה. הוא לא רק משיב את הציונות הדתית אל ביתה המגזרי, אלא גם בונה אותו מחדש יחד.
האם בית זה יצליח להחזיק מעמד גם ב"יום שאחרי המלחמה"? האם אותם שינויי תודעה ימשיכו להתקיים גם בעתיד? הדבר תלוי בפתיחות הלב והדעת של הציונות הדתית לשינויים פנימיים ועמוקים שיתחוללו בה וישיבו אותה אל תפקידה ההיסטורי כמגזר. אם יש משמעות למאורעות הקשים שאנו חווים, זו יכולה להיות אחת מהן.
