בכל פעם שמתפרסם ספר גנוז מן העיזבון, מתפתח בחוגי הספרות דיון נוקב האם הפרסום מוצדק. במיוחד כשמדובר בסופר בעל שם שהחליט בחייו בדעה צלולה לגנוז את כתב היד שלו, ולאחר מותו יורשיו מהפכים את החלטתו. כך קרה גם הפעם. עשר שנים לאחר מותו של הסופר המפורסם גבריאל גרסיה מארקס, חתן פרס נובל, רואה אור הנובלה הקצרצרה שלו "נתראה באוגוסט", וקהל מעריציו ברחבי העולם יכול להתראות שוב עם כתיבתו בעזרת דרישת השלום הזו שהוא מקבל מעולם המתים.
ספריו הידועים של מארקס ובהם "מאה שנים של בדידות", "אין לקולונל מי שיכתוב אליו", "סתיו של פטריארך", "כרוניקה של מוות ידוע מראש", "אהבה בימי כולרה" ואחרים, הכניסו ניחוח מאגי מיוחד במינו לא רק לספרות הלטינית אלא גם לספרות העולמית. אולם בזקנותו חלה שחיקה טבעית באיכויות הכתיבה שלו. לאחר שמארקס סיים את כתיבת הנובלה לעיל, שנכתבה ככל הנראה בסוף העשור הראשון של המאה הנוכחית, הוא הפטיר, לפי העדויות, באוזני מקורביו: "הספר הזה לא שווה, צריך להשמיד אותו". הדברים היו אפוא ברורים, והספר לא פורסם בחייו. מה גם שמארקס, שסבל ממחלת הסרטן, חלה לאחר מכן גם באלצהיימר ומת באפריל 2014. מאז חלפו עשר שנים, ובניו של מארקס החליטו לפרסם את הנובלה חרף בקשתו.
בין קפקא לקאמי
אם נבחן מקרים בולטים אחדים מהיסטוריית הספרות העולמית, הרי שגם הסופר היהודי הדגול פרנץ קפקא ביקש כידוע לשרוף את כל כתביו, ובהם ספריו הקלאסיים "המשפט" ו"הטירה". אבל חברו הטוב מקס ברוד, שמונה למנהל עזבונו, בחר להציל אותם מן הכיליון, ובזכותו הספרות של המאה העשרים עברה מטמורפוזה. ואולם אין דין קפקא כדין אלבר קאמי, למשל. 11 שנים בערך לאחר מותו של קאמי, חתן פרס נובל לספרות, בתאונת דרכים, הוחלט לפרסם כתב יד של נובלה ראשונית שלו בשם "מוות מאושר", שאותה כתב בגיל 24 והחליט לגנוז (הנובלה ראתה אור בשנת 2020 גם בעברית). קאמי גנז את הספר כי האמין ששיאו עוד לפניו, ושהוא יוכל לכתוב יצירה טובה יותר. ואכן, על בסיס הנובלה שנגנזה הוא כתב את ספרו הידוע ביותר, "הזר", שזיכה אותו בפרס נובל.
מארקס, לעומת זאת, כתב את "נתראה באוגוסט" בדמדומי חייו, כששיאו הספרותי הרבה מאחוריו ומצבו הבריאותי מתערער. עוד ספרון קצר כמו "נתראה באוגוסט" כבר לא היה משנה את מעמדו הרם בתולדות הספרות העולמית כמי שהמציא לכאורה את הריאליזם המאגי; הגם שמי שהמציא אותו קצת לפניו היה למעשה חוסה לסמה לימה, הסופר הקובני שהמשטר של פידל קסטרו ניסה להשכיח, ורק זמן רב לאחר מותו נזכרו בו מחדש. לפי מומחי ספרות לטיניים מארקס אימץ, ובכישרון רב, את המודל שלו.
בשל מצבו הבריאותי לא הצליח מארקס להשלים את האוטוביוגרפיה שתכנן לכתוב, שרק חלקה הראשון והמוצלח מאוד, "לחיות כדי לספר", ראה אור בשנת 2002 (ובעברית שנה לאחר מכן). הוא תכנן לכתוב רומן נוסף והדבר לא עלה בידו, ושנתיים לאחר מכן, בשנת 2004, פרסם את ספרו החלש ביותר, "זיכרונות מהזונות העצובות שלי", שהעיד באופן מובהק על כך שנס ליחו כסופר. בהמשך הוא כתב גם את הנובלה הקצרצרה "נתראה באוגוסט", וכאמור החליט בעצמו ואינה ראויה לפרסום.
והנה, כמו במקרה קאמי, חלף עשור מאז מותו של מארקס, ויורשיו החליטו לפרסם את כתב היד הגנוז בניגוד לדעתו. הם נימקו זאת בתירוץ הדחוק שיש להעדיף את "הנאת הקוראים" על פני החלטת אביהם, ואף רמזו ששיקול דעתו נפגם בגלל הדמנציה המתפתחת. ואולם לאחר שקוראים את הנובלה הקצרצרה הזו ברור לחלוטין שלא שיקול דעתו של הסופר נפגם אלא דווקא זה של בניו, שהיו מונעים כנראה משיקולים זרים, דהיינו כספיים, בהחלטתם להתיר את הפרסום, שאינו תורם דבר למורשת המפוארת של גרסיה מארקס.
עם זאת, אין מדובר לטעמי בספר מביש וגרוע כמו "זיכרונות מהזונות העצובות שלי". אמנם אם סופר אחר היה כותב אותו ספק אם המו"לים היו טורחים לפרסמו, ובכל מקרה הוא לא היה זוכה לתשומת לב כזו. להגנת היורשים אפשר לשאול שאלת תם: אם מארקס עצמו הסכים לפרסם את ה"זיכרונות", מדוע החליט לגנוז את "נתראה באוגוסט"?
קו דמיון מחבר בין ה"זיכרונות" ו"נתראה באוגוסט". שניהם עוסקים באהבה ובמוות, לפי הכלל הקבוע של ארוס ותנטוס. בשני הספרים האחרונים שכתב מארקס הוא נראה גם כמי שהושפע במידה לא קטנה מאווירת הטלנובלות הקולומביאניות, אף שכמובן הוא עושה זאת בדרכו. לעומת הרומן המרשים "אהבה בימי כולרה", למשל, העוסק בגיבור שבמשך יותר מחמישים שנה לא שוכח את הנערה שדחתה אותו, ומגולל סיפור אהבה בעל עוצמה – סיפורי האהבה האחרונים האלה שכתב מארקס, נראים כאילו הוא סחט בשעת כתיבתם את טיפות הכתיבה האחרונות. ב"זיכרונות", עיתונאי ישיש בן 90 מחליט להעניק לעצמו מתנת יום הולדת – ליל אהבה עם נערה בתולה. תנועת "מי טו" עדיין לא באה אז לעולם, אבל הספר הקלוש הזה היה יכול בהחלט להעניק לה חומר לנגח את מארקס.
ב"נתראה באוגוסט" הוא מספר את סיפורה של אנה מגדלנה באך, אישה יפה בת 46, חובבת ספרות מובהקת, הנשואה באושר לגבר מרשים, מוזיקאי ומנצח ידוע של הקונסרבטוריון. היא אם לבן מוצלח ולבת פרובוקטיבית שרוצה להפוך לנזירה בעודה מתהוללת עם נגן ג'ז. לכאורה הגברת באך אמורה להיות שבעת רצון מחייה השמרניים, אבל לא כך הדבר. מדי שנה ב־16 באוגוסט היא נוסעת במעבורת לאי נידח כדי לעלות שם לקבר אימה ולספר לה על עצמה ועל חייה, אולם מיד לאחר הביקור בבית העלמין היא שוכחת את כל עכבותיה המוסריות, ובוגדת בבעלה בליל אהבה סוער עם גבר מזדמן שהיא פוגשת, בדרך כלל בדיסקוטק של המלון. לאחר ליל האהבה היא מנתקת את הקשרים עם המאהב, אבל מגלה שחייה משתנים. הבגידות הללו, אחת לשנה, מקלקלות את הטעם הטוב של יחסיה עם בעלה ומכניסות אותה לאי־שקט נפשי.
הגדילו את הגופן
מארקס מסתפק הפעם בציפוי הדקורטיבי של סגנון כתיבתו הבארוקי והמיומן לכאורה, אם כי הוא רחוק מהתנופה הסגנונית המבריקה המאפיינת אותו ומוכרת לקוראיו מספריו הקודמים. הפעם זה נשמע כמו מנייריזם מארקסי. אבל לטעמי זוהי הבעיה הקטנה בנובלה הזו, שהיא למעשה לא ממש נובלה, אלא סיפור קצר־ארוך הנמתח קצת יותר מדי, כפי שקורה במקרים רבים. עצם העובדה שהוצאת עם עובד טרחה להגדיל בצורה משמעותית את הגופן רק כדי שהוא יתמרח על 107 עמודים, מעידה שאילו הספר היה מודפס באות רגילה, ספק אם היה מגיע אף למחצית מכמות העמודים, ואז הוא מן הסתם לא היה מתפרסם במסגרת הסדרה "ספרייה לעם". אבל כמובן אי אפשר לבוא בטענות להוצאה הישראלית שטרחה לפרסם את הספר, כמו שעשתה בכל ספריו הקודמים והטובים באמת של מארקס. היא הלכה בדרכי הוצאות רבות אחרות בעולם שפרסמו את הספר הגנוז, ולא העזו לדחות אותו בגלל חוסר עניין לציבור. הציבור, כך הן מאמינות, ירכוש את הספר בכל מקרה בזכות שם המחבר על הכריכה.
למעט אזכורים אגביים ודלילים מדי, מארקס אינו חופר בנפשה של הגיבורה שלו, ולא מציב בפני הקורא תמרורים העשויים להסביר מדוע היא בוחרת לבגוד בבעלה. לא הסבר פסיכולוגי, לא הסבר קיומי וגם לא רוחני. הצד הפסיכולוגי בעלילה קלוש עד לא קיים, והתוצאה שטחית מאוד. אנה מגדלנה היא לא באמת אישה מתירנית המורדת במוסכמות, אלא חיה בחשש שבעלה יגלה את סודותיה. בעודה בוגדת בו בקביעות, היא עסוקה כל העת בשאלה אם הוא עצמו בוגד בה. השאלה נועדה אולי להשקיט את ייסורי המצפון על בגידותיה שלה, אף שהיא אינה חשה שום רגש אשמה לאחר לילות האהבה המזדמנת (באחד המקרים הגבר האקראי, שאת שמו אינה יודעת, משאיר שטר בספר שהיא קוראת, כאילו היא לא יותר מנערת ליווי, והדבר גורם לה לתחושת השפלה עמוקה).
העלילה הקצרה ממילא מתנהלת אפוא במונוטוניות שבין ביקור אחד באי למשנהו, בין שתיית כוסות ג'ין בשעת לילה ולהט חושים. רק בשנה החמישית לעלייתה אל הקבר מצליחה אנה מגדלנה לגלות סוד קטן ושמור של אימה הקשור לגבר משופם, שמארקס עצמו האציל לו כנראה את שפמו. הסוד הזה הוא אולי החלק המעניין ביותר בנובלה, וההחלטה שאנה מגדלנה מקבלת בזכות התובנות החדשות שלה מצילה את העלילה מסוג של בנאליות, אך גם זה משאיר טעם מאולץ במקצת, שכן חוטי העלילה אינם נקשרים בצורה כזו שהם מכים בקורא.
התוצאה היא אפוא לא בדיוק מה שהקוראים – שיורשיו של מארקס הבטיחו להם "הנאת קריאה" – מצפים מסופר בשיעור קומתו. מהריאליזם המאגי של מארקס נשאר הפעם רק ריאליזם פשטני במקצת, בלי המאגיות שהפכה אותו למה שהוא. בשורה התחתונה, מוטב היה אילו בקשתו הצנועה של מארקס הייתה מכובדת, וכתב היד היה נשאר בגניזה.
נתראה באוגוסט
גבריאל גרסיה מארקס
מספרדית: משה רון
עם עובד,2024
107 עמ'
