כשירצחו את ביבי כולם יהיו בהלם. או לפחות יעמידו פנים שהם בהלם. כי איך יכולנו לדעת שזה יקרה? במהדורות החדשות ינסו להסביר שאי אפשר היה לחזות את זה. הקיר היה נקי, לא הייתה עליו כתובת. כל מהדורות החדשות יעסקו בשאלה איך הגענו למצב גרוע עד כדי כך שראש ממשלה הביא את הרצח שלו על עצמו. בכל אולפן יזכירו שזאת הפעם השנייה שרוצחים ראש ממשלה בישראל, אז אנחנו בתיקו. יאיר לפיד יכתוב נאום מרגש שיכלול את ישו, הרמב"ם, אלברט איינשטיין ונימה דרמטית במיוחד, והמסקנה תהיה ש"הטעות הכי גדולה שאנחנו יכולים לעשות עכשיו היא להאשים זה את זה, זה הזמן לאחדות". כשירצחו את ביבי יגידו שזה נורא ולכן עכשיו ממש חייבים בחירות.
כשירצחו את ביבי יזכירו את ההפיכה המשפטית, ושרצח זה נורא אבל לפחות המהפכה נעצרה. גם יציינו שהוא לפחות ניצל מהרשעה בטוחה במשפט. אהוד ברק, דן חלוץ, אהוד אולמרט ומשה יעלון ייעלמו קצת וייאלמו קצת, אבל בתוך חודש יוזמנו שוב לאולפנים עם מבט של "קרה משהו?". בהארץ יגיעו למסקנה שזה מה שקורה כשממנים שר כושל כמו איתמר בן־גביר. היועצת המשפטית לממשלה תגיד ששמירה על חופש הביטוי כרוכה גם בסיכונים. את ועדת החקירה ינהיג שופט בדימוס שבארכיון שלו יש אלף התבטאויות ופסיקות נגד ביבי.
כשירצחו את ביבי, בטלוויזיה יקרינו אלף פעם את הסרטון שלו כשמאחוריו ארון הקבורה שכתוב עליו "רבין ממית את הציונות" ויזכירו מי התחיל. ברצינות אינטלקטואלית ינתחו באולפנים אם "זה גם סופו של הביביזם". תהיה מוזיקה עצובה ברדיו למשך יומיים, ואז יחזרו לשגרה. הימין יגיד "אמרנו לכם", השמאל יגיד "סבבה, נלמד לפעם הבאה". בתקשורת ישאלו "מה קרה לנו". סליחה, טעות: ישאלו "מה קרה לכם". מישהו כבר ימצא דרך להגיד שזה כי אין שתי מדינות.
כשירצחו את ביבי יהיה אירוע "שרים בכיכר", אבל בטוויטר כל מיני אנשי תקשורת מהצד הנכון ילחצו על אמנים לא להופיע בו. רוב האמנים לא יגיעו גם בלי הלחץ. כשידליקו נרות מול בית ראש הממשלה, בקפלן יקימו את "מחתרת כיבוי הנרות" שתתגנב בכל לילה לכבות אותם. אחרי חודשיים, באולפן שישי, אילן לוקאץ' יפרגן להם שהם "לא נסחפים בטנטרום האבל הלאומי". המחאה תדעך לחודש ואז הקפלניסטים יחזרו להפגין תחת הכותרת "אל תתנו לסוף שלו להיות הסוף שלנו".
והכי חשוב: כשירצחו את ביבי השמש תזרח, והכול יהיה טוב, והחטופים יחזרו והמלחמות ייפסקו והעם יתאחד ולכולם יהיה כסף, ונכבד זה את זה ונאהב זו את זו וזאב יגור עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, ומלא־מלא סוכריות טופי לכולנו.
שורפי המועדון
אף פעם לא הייתי מההיסטריים בכל הנוגע למה מותר ומה אסור להגיד על ראש הממשלה – ההתפלצות מכך שמובטל בן 54 מקריית־אונו קורא לראש הממשלה "בוגד" באיזה ציוץ או מלביש אותו בבגדים של נאצים מעולם לא עשתה לי את זה. אני לא מתרגש מכך שתמיד יהיו מטומטמים בימין ובשמאל שיש להם מעט מדי מוח ויותר מדי היכרות עם פוטושופ. אבל צריך להגיד את האמת: זה לא שהכתובת על הקיר, אלא שמרוב כתובת אין קיר.
לפעמים נדמה שכל הגורמים שאמונים על כך שלא ירצחו את ביבי בעצם מסמנים כבר תקופה ארוכה לקומץ המטורפים שפרצו השבוע את מעגלי האבטחה סביב ביתו של נתניהו שהם לא ממש בטירוף למנוע את זה. אני לא משווה את המצב היום לתקופה שלפני רצח רבין: הרצח ההוא היה 7 באוקטובר של כל המערכות שאמורות לשמור על ראש הממשלה. אבל הבעיה עם נתניהו היא לא קריאות בהפגנות או הסתה בטוויטר, אלא שיש הרבה מוקדי כוח, ארגוני ביטחון ובכירים לשעבר ובהווה שפחות או יותר מייחלים שהוא ייעלם מהחיים שלהם.
גם התקשורת נעה בין "לא מאמינה שזה יקרה" ל"כשיקרה נדבר על זה". לא מדברים על החשש מרצח פוליטי, אולי כדי לא לעשות נאחס. תחליטו אתם לאיזה כיוון.
אני זוכר את הפוסט ההוא של נפתלי בנט שבו הוא סיפר איך אחרי רצח רבין הוא חזר לחבוש כיפה כי הרגיש שמסמנים את כל הציונות הדתית. אני מוכן לשקר לעצמי ולדון את התקשורת לכף זכות: היא לא מזהה באוכלוסיית הרל"בים הקיצוניים אוכלוסייה מסוכנת, כי לשיטתם אלה אנשים ללא הסממן הכי מסוכן: אמונה דתית. אבל לא, הם לא חילונים. הם אנשים עם אמונה יוקדת. דתיים מאמינים שהכל מידי שמיים, אנשי הרל"ב מאמינים שהכל בידי הביבי. כל דבר רע, כל אסון גדול או קטן, כל שערוריה. מאחורי כל אירוע שעלול להיראות כחיובי יש להניח שמסתתר מניע שלילי – של נתניהו.
אחרי ההתפרצות לגבעת הקפיטול בוושינגטון הסבירה לנו התקשורת הישראלית כמה נורא מה שעשה טראמפ לאמריקה. כמה אסוני הוא "הטראמפיזם". בישראל, ההפגנה שכותרתה "מצור על הכנסת" נחשבת לדמוקרטיה. אם בארה"ב היו תופסים אצל מתנגדי הממשל מפות המתארות השתלטות אפשרית על הבית הלבן, הם היו נזרקים למרתפי האף־בי־איי. כבר חודשים מופצות בטוויטר שמועות על כך שנתניהו במצב רפואי קשה, ושאין שום בקע אלא סרטן הלבלב דרגה 4. ואני לא מדבר על אזרחים תמימים ומבולבלים שמפיצים את השמועות האלו, אלא על עיתונאים ופעילי מחאה. עכשיו רק דמיינו את האכזבה של מי שבנו על סרטן קטלני ובסוף גילו שאכן מדובר בקילה.
מאז רצח רבין שודרגה פלאים רמת האבטחה סביב ראש הממשלה, וטוב שכך. אבל אף אחד פה לא מתאמץ להבהיר לקפלניסטים ששדרוג האבטחה לא אומר שצריך לבחון את יכולותיה. אנחנו חיים בעידן מופקר. ביטחוננו הופקר ב־7 באוקטובר, אבל הרבה לפני כן המרחב הציבורי הפנימי הופקר לקומץ אנשים שמאסו בשיטה הדמוקרטית, חוליגנים של פוליטיקה שלא מעניין אותם המשחק, מעניינת אותם רק התוצאה – והדרך הכי טובה לנצח היא להוריד את הקפטן מהמגרש, ולהרתיע את הקבוצה היריבה מלעלות לדשא במחזור הבא. הם צועקים "בחירות עכשיו", אבל מתכוונים "אם לא יהיו בחירות נשרוף את המדינה, וכשיהיו בחירות, כדאי שתבחרו נכון, אחרת נשרוף את המדינה". לצערי, לא נדמה שיש כאן מישהו שבאמת מעוניין לכבות את הבעירה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
