אדם מבחוץ שהיה בוחן את הלו"ז הצפוף שלי בשבוע החולף, היה ודאי חוטף סחרחורת וחושב שאיבדתי את שפיותי, או משהו.
אגב, ייתכן שזה נכון, ואני מדברת כעת בחוסר שפיות. אבל בואו נבחן את מה שהיה. וואו, בהחלט היה.
ביום חמישי שעבר, יחד עם עמותת "משפחה אחת" שזכיתי להפוך לאחת מהרכזות בה, טסנו עם ארבעים אלמנות מהמלחמה לנופש בקפריסין. הוא כלל מרחבי ספא וטיפולים, מלוות רגשיות וכמה שיותר נחת, כפי שמגיע לכל אחת ואחת מהיקרות האלו אחרי מה שהן עברו.
במהלך השהות פגשתי את הנשים הגיבורות, כל אחת עם סיפור האסון שלה, עם הדאגות והמאמצים להסתגל למציאות החדשה שהושלכה אליה באכזריות, ללא כל הכנה או בחירה.
ביום ראשון, בשובי ארצה, היו לי פחות משעתיים להיות בבית, לפרוק את המזוודה, להתארגן ולארוז מחדש, לחבק את הילדים ולמלמל התנצלות על שאני שוב נעלמת. ואז נסעתי לצוותא בתל־אביב, שם התקיימו החזרות האחרונות לקראת מופע הסטנדאפ־שכול שהוא פרי עמלי בחודשים האחרונים, "מה נפל עליי?!".
אם לסכם בקצרה את חווית המופע, היה מדהים. מקצועי, מחבר, מטלטל ובעיקר מצחיק. הקהל, שהורכב ברובו ממשפחות שכולות, התפקע מצחוק במשך כל המופע כמעט. האמת היא שזאת לא חוכמה גדולה, לאור העובדה שהשתדלנו להביא בעיקר את החברים והמשפחות שלנו כדי שיהיו אוהדים עד כמה שאפשר.
ובכל זאת, המופע בהחלט נתן טעם של עוד והותיר אותנו בתחושה שאנחנו עושים דבר מרגש, בייחוד בימים אלו.
על פניו, עברתי בימים האלו בין עצב לשמחה, בין בכי לצחוק, בקצב מעט מהיר מדי. באופן פיזי, יש לי עדיין קצת סחרחורת מהימים האחרונים, אם כי אין לפסול את האפשרות שהיא מגיעה משתייה מרובה של יין.
אני לא יודעת איך אתם מדמיינים חופשה של אלמנות רבות כל כך במקום אחד. כלומר כל כך הרבה נשים במקום אחד. אתם יכולים להניח שהיו הרבה שיחות. ככה זה בנות, אנחנו אוהבות לדבר, במיוחד אחת עם השנייה. יכולים לנחש שהרבה כאב צף שם. הרבה שיח על החוסר, על האבדן והשכול.
אבל האמת היא שלצד הכינורות הנוגים ברקע, רובו של הנופש הזה היה פשוט כיף. כן, כיף חיים כזה, כמו של אנשים רגילים. יין טוב, בריכה מפנקת, שמש מפרגנת שיצאה במיוחד בשבילנו, ועוד קצת יין טוב ועוד פינוקים.
אני יודעת שאתם נוטים להאמין לי, וגם שקצת הוקל לכם לשמוע שבסופו של דבר למרות שמדובר באלמנות, היה נעים וכיף. שרווח לכם להיוודע מגורם ישיר שלצד הכאב וההצפות הרגשיות שהגיעו לא פעם לאורך סוף השבוע בחו"ל, קשה לי להאמין שיש מי שחזרה משם הביתה ואמרה שהיה כואב ועצוב מדי ושהיא הייתה מוותרת.
המסגרת הספציפית הזאת, בעמותה שאני אוהבת כל כך, עם הרכזות והמלוות הרגישות להפליא, מאפשרת את כל זה. בעמותה דאגו להביא את נויה מנדל כדי להקליל את האווירה, אבל העניין הוא בעיקר יצירת קבוצת השווים שבה כולן מבינות וכואבות האחת את כאב אחותה.
החיבוק שחסר
וממש כמו הימים בקפריסין, אותם הרגשות ליוו אותי במופע, בחזרות ועל הבמה, לצד שכולים נוספים עם סיפורים מצחיקים.
לכאורה האירוע מוסגר כמצחיק, ערב מלא פאנצ'ים שעיבדנו וליטשנו היטב בעזרת תסריטאים ואנשי מקצוע, ונכון לתהות אם אפשרי בכלל לשלב ערב כזה, על חוסר הרצינות שבו, אחרי נופש אלמנות שנערך בכובד ראש ובמחשבה.
אבל אל תטעו.
המופע, ממש כמו הנופש, הכיל בתוכו את המנעד הרגשי כולו. בכל תהליך הכתיבה והשחזת הסיפורים לכדי קומדיה, לא היה אפשר לפספס את המסע שעובר כל אחד מאיתנו. לצד הבדיחות והצחוק, לא היה שכול אחד מאלו שהשתתפו בפרויקט שלא חווה ועיבד מחדש את האובדן שלו.
וכשהכול נגמר, הקהל הלך וכבו האורות, מצאתי את עצמי בוכה. לא בכי של התרגשות, אלא בכי עצוב. באמת־באמת עצוב. בכי לא מותאם לרגע, אבל מאוד מותאם למציאות. בכי על החיים שלי ועל החיבוק שחסר לי. בכי על עם ישראל, על התקווה שמתחילה לאזול לנו יחד עם האחדות.
הערב הזה היה בליל של צחוק ובכי, בדיוק בסדר הזה. החיים שלנו הולכים ונהיים כאלה.
בין שנרצה ובין שלא, אנחנו עומדים, בשנים הקרובות לפחות, לנוע בכל רגע במנעד רגשי שבעין חיצונית ייתפס כבלתי אפשרי ליישום. אבל עם קצת אומץ, נצליח לחוות אותו בעוצמות המדויקות שהוא בא איתן, ובמלוא הכוח. וביחד, במאמצים הדרושים לכך, גם נבנה את הכלי החדש ממנו נצא לגדול, להתחסן ולהתעצם.
אין לי צל של ספק שכך יהיה.
עם שובי ארצה מהנופש בקפריסין, היו לי פחות משעתיים בבית כדי לחבק ולמלמל התנצלות על שאני שוב נעלמת. הפעם לתל־אביב, שם התקיימו החזרות האחרונות לקראת מופע הסטנדאפ־שכול
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
