לעיתים קשה להבחין בנקודות מפנה היסטוריות אלא זמן רב אחרי שהן קורות. כזאת אולי הייתה נקודת המפנה ב־25 במרץ 2024. מועצת הביטחון התכנסה לדון במצב בעזה ולקרוא להפסקת אש מיידית ולשחרור החטופים. ממשל ביידן, מתוך תסכולו מהתנהלות ישראל ומתוך עניינו לאותת לנו את אי שביעות רצונו, החליט שלא להפעיל את הווטו האמריקני במועצת הביטחון. אבל אז, בשעת ההצבעה, הבלתי צפוי קרה: בריטניה וצרפת הטילו את הווטו שלהן. ״אנו מסרבות לתמוך בהחלטה שאינה קושרת בין הפסקת אש ושחרור החטופים״, אמרו שגרירי שתי המדינות. בשבועות שלפני ההצבעה רקמו בלונדון, בפריז ובירושלים תוכנית מדינית חדשה לסכסוך הישראלי־פלסטיני ולמקום של המעצמות האירופיות במזרח התיכון החדש. ההצבעה באו״ם הייתה ההשקה של האסטרטגיה.
דבר מזה לא קרה במציאות, כמובן. אבל למה? לישראל ידידות רבות בעולם, כולל מדינות משפיעות כמו בריטניה וגרמניה. ישראל מחזיקה עוצמה טכנולוגית וידע רב בתחומים כמו אנרגיה מתחדשת, ניהול משק מים, חקלאות מדבר ולוחמה בטרור. עקב המלחמה באוקראינה, ישראל ומשאבי הגז הטבעי שלה נעשו חשובים למשק האנרגיה של האיחוד האירופי. אז למה במועצת הביטחון ישראל תלויה באצבע אחת בלבד – האצבע האמריקנית?
ובכלל, איך ייתכן שהמלחמה הצודקת ביותר שלנו מאז מלחמת העצמאות לא זוכה לתמיכה בינלאומית? אנטישמיות היא הסבר פופולרי, וסביר להניח שיש לה השפעה. אבל ממשלות במדינות כמו בריטניה, קנדה או איטליה דוחפות להפסקת אש לפני שהבסנו את חמאס. עם ממשלה, בניגוד לדעת הקהל, קל יותר לדבר באופן רציונלי, בלשון של רווח והפסד. אם ממשלות במדינות ידידות נעשו קרירות, אולי אף עוינות, לא רק דעת הקהל בבית לוחצת עליהן לשנות את עמדתן. הן משנות את עמדתן כי בחישוב של רווח והפסד הן חושבות שזאת העמדה הרווחית יותר. וכאן שוב משפיעה האצבע האמריקנית.
חשבו על זה. כאשר ממשלת בריטניה שוקלת כיצד להצביע במועצת הביטחון, מה צריכה להיות עמדתה הפומבית כלפי ישראל, היא יודעת שלושה דברים.
הראשון הוא שעמדה ביקורתית כלפי ישראל תתקבל באהדה אצל הערבים, ומשרד החוץ הבריטי תמיד מעוניין באהדה הזאת (וכך גם מחלקת המדינה האמריקנית).
השני הוא שגם אם בריטניה חושבת שיש לתמוך בישראל, ארה״ב כבר ״מטפלת״ בסוגיה עם הווטו במועצת הביטחון ועם הסיוע הביטחוני והדיפלומטי לישראל. כלומר, אם בריטניה תנקוט עמדה פרו־ישראלית היא תאבד נקודות אצל הערבים – בלי סיבה ממשית לעשות זאת. הרי ״תיק ישראל״ מטופל בוושינגטון.
השלישי הוא שלא משנה עד כמה הישראלים מציגים את עצמם כעצמאיים, התלות שלהם בארה״ב משפיעה על יחסיהם עם כל שאר מדינות העולם. אז בריטניה יכולה לבוא לעזרת ישראל, וישראל תשמח מאוד על כך, אך בגלל התלות הישראלית בוושינגטון ירושלים תנהג לפי מה שאומרים ומחליטים בבית הלבן, ולונדון ובירות אחרות יידחקו בעיניה לדרגת חשיבות משנית, אם בכלל. למה לצאת לעזרת הישראלים, אם ביום שאחרי לא יהיה להם קשב לבריטניה?
כל זה אינו בגדר השערה. מערכת הביטחון והמערכת הפוליטית בישראל ממוקדות בארה״ב וביחסים עם מעצמת־העל העולמית, בין השאר משום שאנו תלויים באצבע האמריקנית במועצת הביטחון ובסיוע האמריקני לתקציב הביטחון שלנו. אבל בעודנו ממוקדים באמריקנים, איננו שמים לב שהיחסים שלנו עם מדינות אחרות נחלשים. הם נחלשים כי למדינות אחרות אין תמריץ חזק לעזור לנו – וכי לנו אין תמריץ חזק להשקיע ביחסים איתן. כך רק מתגברת התלות שלנו באמריקנים, והסיכוי שאצבע אחרת תונף לטובתנו באו״ם רק הולך וקטן.
הדבר פוגע לא רק בגמישות הדיפלומטית של ישראל, שאינה יכולה להיעזר אלא בארה״ב, אלא גם פוגע ביחסים עם ארה״ב עצמה. האמריקנים מגלים שהם השחקן היחיד שממשיך להגן על ישראל, וניצבים לבדם מול חזית בינלאומית אחידה. אם היו לצידה מדינות נוספות, הן היו מחשקות את ארה״ב לדבוק בעמדתה. אולם מדינות כאלו אינן קיימות, וארה״ב, לאט אך בטוח, נשחקת תחת הלחץ הבינלאומי.
אין כאן קריאה להתנער מהתמיכה האמריקנית, אלא קריאה להגדיל את חופש הפעולה שלנו, דרך בחינת התלות שלנו בבעלת בריתנו מעבר לים. ישראל צריכה להפסיק לצפות לווטו אמריקני אוטומטי באו״ם, ולפעול לחזק את קשריה עם מדינות משפיעות אחרות. זה לא יהיה קל או פשוט. אבל בטווח הארוך, הרווח יכול להיות אדיר.
