ברגע אחד, בסוף השבוע הראשון של אוקטובר, מצאנו את עצמנו מתגעגעים למחלוקת הרפורמה המשפטית. נוכח התופת וזעקות השבר הלאומי, זיכרון קולות הזמבורה של קפלן הפך לנוסטלגיה מוזיקלית מענגת. נחמה אחת הייתה לנו בימים עקובי הדם ההם: האחדות. אחדות במיזמי נתינה, בהשתתפות בצער. אחדות בתשוקה לתרום, ברצון לדחוק הצידה כל מה שעשוי לפגוע ולסכסך. תגובת הנגד הישראלית כל כך לעלבון הלאומי הסתכמה בצמד המילים: ביחד ננצח.
יכול להיות שזה נגמר. השבוע התבהר ביתר שאת עד כמה לא הייתה לנו סיבה להתגעגע לימי המריבה ההם, אפילו לא לרגע. אלא שהפעם זה כואב פי כמה, ומסוכן לאין שיעור. כמו נגיף קטלני שתוקף גוף תשוש ממחלות רקע, כך צירוף המילים "נשרוף את המדינה", על רקע השכול והאובדן והחרדות של ששת החודשים האחרונים, הפך למתקפה בלתי נסבלת על הגוף הישראלי עד כדי פגיעה חשוכת מרפא. בצידי הדרך מוטלים שלטינו, מבטיחים באופטימיות נוגה מעטפת של חוסן לאומי. מסתירים את הצד השני של המשוואה. ביחד ננצח, ובנפרד – מה?
קרע על קרע
הלפיד שהושלך במחאת הקפלניסטים השבוע, ופריצת מחסומי המשטרה בדרך לבית ראש הממשלה, עוררו גינויים מצד חלקים ממתנגדי נתניהו, ובהם בני גנץ, חילי טרופר, אנשי מחאת ההיי־טק ואחרים. לצד זאת, רבים מדי נמנעו מלגנות ואף תמכו באלימות הזאת, הכשירו אותה או ביקשו להצדיקה. יאיר גולן אחד – סגן רמטכ"ל לשעבר, לא פחות – אף חידש את קריאתו משכבר למרי אזרחי. את מנת הגינוי שלו הקדיש למשטרה דווקא, בטענה שסיכנה את חיי המוחים, ולא להפך.
מה מביא לוחמי דמוקרטיה לכאורה להתפתל בניסיונות להפחית מחומרת האירוע? כיצד מפגין יכול להרגיש בנוח, בסביבתו החברתית והמחאתית, לנגח בשוטרים ולפרוץ מחסומים? מה בעצם יעד הפריצה ומה התוכנית לרגע שישימו ידם על ראש הממשלה?
במערכות הבחירות האחרונות הגיע לקלפי דור שחציו חונך להאמין שהימין רצח את ראש הממשלה יצחק רבין, ואיתו את הסיכוי לשלום. בעיניהם, הנזק להסכמי אוסלו מצד הטרור הפלסטיני היה זניח
אפשר לפטור את עצמנו בתשובה קלה, ולהאשים אותם בשנאה עיוורת, באובססיה, בקנאות משיחית שמתרכזת במיזם הענק המכונה "רק לא ביבי". אבל נראה שכל אלה הם רק ביטוי של תפיסה עמוקה יותר, לא השורש שלה. ככלות הכול, רבים מהאנשים הללו הקדישו ומקדישים חייהם למדינה – בביטחון, בכלכלה, בהתיישבות. יש ביניהם משפחות חטופים ופצועים והרוגים. נכון, יש גם שרלטנים וסוכני שנאה שמנכסים לעצמם את הצדק ולוקחים חסות מאפיוזית על מחאות מוצדקות יותר ופחות, אבל אלה לא הרוב, ובוודאי לא כולם.
בתוך המחאה הלגיטימית יש אנשי העולם הגדול שבחרו לבנות ביתם דווקא פה. כן, פטריוטים אמיתיים. אז מה גורם להם להתקרב כל כך לנקודת האל־חזור של מלחמת כול בכול? מה גורם להם להאמין שכל האמצעים כשרים? איך אנשים שטובתה של מדינת ישראל לנגד עיניהם יכולים לסכן אותה ולהאמין שבדיוק בסיכון הזה הם בכלל מצילים אותה?
נראה שבעומק הדברים, הקרע הנוכחי גדל על מצע פורה של קרע קדום יותר, זה של אמצע שנות התשעים.
הוא הראש, אתה אשם
בשבע מערכות הבחירות האחרונות, שהתרכזו באופן מבהיל בעשור אחד בלבד, הגיע לקלפי דור שקרוב לחצי ממנו חונך להאמין שהימין בראשות בנימין נתניהו רצח את ראש הממשלה יצחק רבין, ואיתו את הסיכוי לשלום. לא רוצח אחד, לא הסתה נקודתית במקרה הקיצון, אלא מגזר שלם ומפלגה ותיקה אחת שרצחו וגם ירשו. מסקנת הביניים של המשוואה היא זאת: המתנחלים מונעים נורמליזציה אזורית, נתניהו חיסל את התקווה. מסקנות סופיות של דו"ח מבקרי המדינה: נתניהו רצח את רבין. בסוגריים, או אולי בעצם בלי – מה שרצינו להוכיח.
איכשהו בעיני המחנכים של הדור הזה, שעדיין משמיעים קולם בגאון מעל כל במת טוויטר מזדמנת, הנזק להסכמי אוסלו מצד הטרור הפלסטיני היה זניח למדי לעומת הנזק שנגרם מחילופי השלטון בישראל. הפרטים של הימים ההם לא חשובים, ממש כמו שפרטי האלימות של העת הזו לא מעניינים אותם. כמו בחינוך אנטישמי, כמו בחינוך האנטי־חילוני והאנטי־דתי והאנטי־לאומי או האנטי־דמוקרטי, גם כאן האמונה העמוקה שכל נזקי המדינה מתרכזים בנקודה אחת היא מסוכנת להחריד. היא מולידה שנאה יוקדת, עיוורת למחיר המאבק.
בשיחות פרטיות, יריבים פוליטיים ואידיאולוגיים יכולים להיות חברים טובים, לחלוק אינספור נקודות ממשק מהחיים האמיתיים, אפילו לרחוש אהבה והערכה עמוקה. אבל משהו בבטן מזכיר להם באינסטינקט שהצד השני הוא־הוא האויב האמיתי. הוא, אנחנו, הסכנה הממשית לקיומה של המדינה. התוצאה הפרדוקסלית של ההקצנה הזו היא ציפוף שורות במחנה הנגדי. המדרון החלקלק והאבסורדי מלמד שהתנועה הקוראת לדמוקרטיה ולצדק, מחביאה מאחורי הסיסמאות הגדולות קריאה מודרנית לנקמת דם.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
