נאסים טאלב, מחבר רבי המכר "הברבור השחור" ו"אנטי שביר", התגלה במלחמה כאנטי־ישראלי מובהק. הוא מכנה את ג'ו ביידן "ג'נוסייד ג'ו" בשל תמיכתו בישראל, מצהיר כי לישו לא היה קשר ליהודים כי אם לפלסטינים, משתף כל תעמולה אנטי־ישראלית אפשרית וכן הלאה. עם זאת, כאשר פעם אחת חזר טאלב לתחום התמחותו, הייתה לו אבחנה מטרידה: ישראל, טען, היא מדינה "שבירה". הסיבה? תלותה בארה"ב. לדברי טאלב, ישראל היא קליינט כבד של ארה"ב; וכשם שחברה שתלויה בצרכן אחד תפשוט את הרגל אם הצרכן ישנה את העדפותיו, באותו אופן אם תהיה "הנהלה חדשה" בארה"ב, הקליינט הישראלי עלול לספוג מכה קשה.
המלחמה האחרונה מספקת לא מעט הדגמות לטענה זו: ההסתמכות הישראלית על ארה"ב – בתחמושת, באמצעי לחימה וכמובן בתמיכה מדינית – חיונית לישראל, אך היא גם מובילה לכך שצעדים שישראל מצהירה כי היא מעוניינת לבצע, כגון פלישה לרפיח, מתעכבים או לא מתבצעים. נטען כי לצד חילוקי דעות בקבינט, התנגדות אמריקנית הייתה הסיבה העיקרית לכך שישראל נמנעה מלתקוף את חיזבאללה באוקטובר, מיד לאחר פתיחת המלחמה בדרום. מצד שני, הסיוע האמריקני אִפשר לישראל להפעיל כוח בהיקף נרחב, והוא ממשיך לעשות זאת עד לרגע זה, כאשר בלעדי הסיוע הזה לא היו לישראל די אמצעי לחימה להמשיך את המלחמה.
הטענה שטאלב מעלה תקפה: מצב שבו יקום בארה"ב ממשל עוין או לא אכפתי, הוא מצב שיכבול את ישראל מאוד ויזיק לה קשות; ואם ישראל שמה את כל הביצים שלה בסל האמריקני, היא תתקשה מאוד להתחמק מהתוצאות.
יתרה מזו: לא מעט מההצעות לפתרון בעיות ביחסים בין ארה"ב לישראל מניחות שישראל צריכה להתיישר לפי ארה"ב לחלוטין – ובאופן ספציפי, לפי חלקים במפלגה הדמוקרטית, בדרך כלל – תוך התעלמות מכך שאף ש"התיישרות" כזו יכולה להיות צעד חכם לפעמים, ישראל איננה בעלת ההשפעה היחידה עליה; כדאי לה להישאר עניין לא־מפלגתי במידת האפשר, אולם היחס לישראל תלוי לא רק במעשיה אלא גם בגורמים פנים־אמריקניים. גם המפלגות בארה"ב משנות את פניהן מפעם לפעם, ולכן כל יישור לכיוון אחד עלול לשאת מחיר בכיוון השני; אין מפלגה שתמיכתה מובטחת לדורי דורות ללא שינויים – בשום נושא ועניין.
עם זאת, הצהרות או טענות ברוח "להתנתק מארה"ב" הן לא ריאליות מבחינות רבות. מעטים הישראלים שירצו לראות ברוסיה של פוטין או בסין את פטרוניהם, גם לו אי־מי מהמדינות הללו הייתה חפצה בכך.
גם מבחינת אמצעי הלחימה, קשה לדמיין החלפה גורפת של אמצעי לחימה אמריקניים באמצעי לחימה מתוצרת אחרת. אומנם בשנות השישים החליפה ישראל את צרפת בארה"ב כספקית הנשק העיקרית שלה, בעיקר בעקבות האמברגו הצבאי הצרפתי, אולם הזמנים השתנו: עלויות כלי הנשק גדלו, זמני הפיתוח עלו, מספר הספקים ירד, ובעיקר – ישראל איננה נאלצת לעשות מעבר כזה, שמחירו אדיר.
העובדה שישראל, גם כשהתמ"ג שלה עולה, מקבלת סיוע נרחב, יוצרת תחושה שלפיה היא איננה קליינט של ארה"ב אלא נתמך סעד שלה
למשל, לו נניח שישראל הייתה מחליטה להחליף כל מטוס אף־16 ישן שלה במטוסי יורופייטר טייפון. אלה, לא רק שיקרים יותר מהדורות המקבילים של אף־16 אמריקני, אלא שגם היה צורך להקים עבורם מערך תחזוקה וחלפים חדש ושונה לגמרי מהמערך הקיים; כאבי הראש הלוגיסטיים היו גדולים ויקרים. ייתכן שמטוס הקרב העתידי הבריטי, שמתוכנן להיכנס לשירות ב־2035, יהיה זול וטוב ממקביליו האמריקניים; עוד עשור ניפגש ונדע, או סביר יותר, בהינתן העיכובים בפיתוח מערכות נשק בשנים האחרונות, גם אז לא נדע.
בדומה לכך, סביר שכל ניסיון להגיע לאוטרקיה גמורה – ייצור כל הנשק בידי ישראל – ייכשל. התעשיות הביטחוניות כאן רחוקות מההיקף של התעשיות האמריקניות, ולישראל אין יכולת לייצר את כל מרכיבי מערכות הנשק בעצמה (למעשה, אפילו ארה"ב לא עושה זאת, וחלקים מהאף־35 מיוצרים בין השאר בישראל). ניסיון כזה ידרוש הפניית משאבים רבים ביותר לתעשיות הביטחוניות, על חשבון כל תחום אחר בערך. לא מיותר להזכיר שההצטיידות העצומה לאחר מלחמת יום הכיפורים תרמה למשבר הכלכלי הקשה שישראל נכנסה אליו בתוך שנים ספורות, גם אם לא הייתה הגורם היחיד לו, ושאחת הסיבות העיקריות להפסקת פרויקט הלביא – מטוס פשוט יחסית בהשוואה למטוסי ימינו – הייתה, בסופו של דבר, שישראל הייתה צריכה לפתח אותו מכספה שלה.
עם זאת, הצורה שבה הברירה הזו מוצגת היא מטעה למדי: ויתור על מענקי הסיוע האמריקני אין פירושו אי־תלות מוחלטת בסיוע אמריקני, לא כל שכן התנתקות מארה"ב. ויתור על סיוע אמריקני יכול להיות רצוי מאוד גם, ואולי במיוחד, בהינתן ההנחה שישראל תמשיך להישען על ארה"ב, שאכן יש מערכת יחסים מיוחדת בינה ובין ארה"ב, ושרצוי לשמר מערכת יחסים זו.
גיוון מקטין תלות
ישראל איננה המדינה היחידה שמקבלת סיוע מארה"ב, אולם במונחים ריאליים היא המדינה שקיבלה את הסיוע הרב ביותר מארה"ב במשך שנות קיומה; מצרים היא הבאה בתור אחריה, ולאחר מכן אפגניסטן, דרום־וייטנאם ז"ל ועיראק. למעשה, ישראל יוצאת דופן בתחום הסיוע בכך שהיא גם מקבלת סיוע נרחב וגם עמדות רוב תושביה חיוביות כלפי ארה"ב; לרוב אין מתאם בין היקף הסיוע ובין אהדה לארה"ב.
בעבר קיבלה ישראל גם סיוע כלכלי; הוא בוטל בהסכם שהושג בזמן כהונת ממשלת נתניהו הראשונה, ומאז 2008 הסיוע האמריקני לישראל הוא צבאי בלבד. כיום מדובר בסכום של כ־3.8 מיליארד דולר לשנה, עד 2026. ישראל מחויבת כיום לקנות בכסף הזה רק ציוד אמריקני (שלא כבעבר, אז הסכם מיוחד אִפשר לה לקנות ציוד ישראלי בכ־15% מהסכום), ואיננה מחויבת להוציא את כל הסכום בשנה אחת: הוא נמצא בחשבון נושא ריבית, וניתן לצבור אותו ולהשתמש בו ב"מכה" עבור הוצאה גדולה. לא תמיד הדבר מספיק; כך למשל, העסקה לקניית מטוסי ה"אדיר" התפתחה עם השנים מהישענות על הסיוע האמריקני באופן ישיר, למשכנתא מ"סיטיבנק" האמריקני על חשבון תשלומי עתיד מכספי הסיוע (2014), ועד מִחזור ההלוואה לטובת מטוסים נוספים תוך תשלום ריבית ועלויות נוספות מתקציב המדינה בלא אישור תקין. הדבר הוביל לפסק דין מוזר למדי של בג"ץ ב־2021, שבו נאמר למעשה כי המחזור לא היה חוקי, אולם היועץ המשפטי התיר זאת באופן חריג ולכן הדבר תקין.
כמו כן, לפעמים מקבלת ישראל סיוע ספציפי לפרויקטים מיוחדים. מימון כיפת ברזל, למשל, הגיע בין השאר ממימון אמריקני מיוחד, מחוץ להסכם הסיוע; ייתכן שללא הסכם זה לא הייתה מפותחת כיפת ברזל – שכן צה"ל העדיף להשקיע את השקלים שלו במקומות אחרים.
לבסוף, ישנו סיוע שאיננו מוגדר כלכלית אולם משמעותו רבה: QME, ראשי תיבות אמריקניים של "יתרון צבאי איכותי". זהו חוק מ־2008 שמחייב את ארה"ב לשמור על יתרונה האיכותי של ישראל – למשל, לא למכור נשק מתקדם יותר מזה שישראל מקבלת למדינות העלולות לסכן אותה בכך. נטען בזמנו שחלק מהתמריץ לאיחוד האמירויות לחתום על הסכמי אברהם היה הסכמה ישראלית למכירת מטוסי אף־35 ("אדיר") מתקדמים, הסכמה שנדרשה במסגרת ה־QME. עם זאת, מאז נקלעה העסקה לקשיים אחרים, ובינתיים לא יצאה לפועל.
הטיעונים בעד שימור הסיוע ברורים מאוד, אולם כסף חינם עולה מחיר גבוה, והסיוע הצבאי האמריקני כולל מחירים לא פשוטים.
המחיר הראשון הוא הסטת התמריצים: כאשר חלק משמעותי מתקציב הביטחון הוא מתנה מארה"ב, ישנו תמריץ גדול לעשות בו שימוש, גם אם חישוב יעלה שיש דרך טובה יותר להשתמש בתקציב. למעשה, הסיכוי שחישוב כזה ייעשה מלכתחילה נמוך מאוד, שכן כאשר בצד אחד נמצאים כמה מיליארדי דולרים בחינם, קשה להתעלם מהם. כתוצאה מכך, בהכרח ישנה הטיה של תקציב הביטחון לכיוון דברים שניתן לרכוש בדולרים. הטיה זו יכולה להשפיע גם תפיסתית: סיוע המאפשר לרכוש פלטפורמות יקרות או אמצעים אמריקניים מתוחכמים המתקבלים "חינם", משפיע על השאלה איזה נשק צריכה ישראל וכיצד להשתמש בו. גם כאשר ישראל יכולה לקנות נשק שאיננו אמריקני, העובדה שעל נשק כזה אי אפשר לשלם בדולר סיוע, מקטינה את הסיכוי שכך ייעשה, ואינה מאפשרת לישראל לבחון אם בכל מקרה ומקרה נבחרת המערכת הטובה ביותר לצרכיה.
דוגמה מוכרת היא העובדה שבמלחמת לבנון השנייה הפעילה ישראל תחמושת מצרר אמריקנית ישנה, בעלת שיעור נפלים גבוה. הדבר הוביל לכמה נפגעים אזרחיים בלבנון אחרי המלחמה, לקיומם של אזורים שאין להיכנס אליהם עד לניקויים (דבר שגם יכול היה להגביל תמרון ישראלי), ולביקורת בעולם. תחמושת מצרר ישראלית אמינה בהרבה לא נקנתה, שכן עלותה הייתה בשקלים ולא בדולר סיוע. במקרה זה, הסיוע האמריקני הגביל מחשבתית את ישראל: היא לא הייתה יכולה לחשוב מה הציוד העדיף בשבילה ומה רמות המלאי שהיא צריכה מכל סוג תחמושת, שכן השאלה הראשונה – האם ניתן לקנות זאת בסיוע חוץ – נטרלה את שאר השאלות ואת אפשרויות התכנון. גם יכולת המיקוח של ישראל מוגבלת כאשר מדובר בסיוע שהיא מקבלת חינם, להבדיל ממציאות שבה היא הייתה לוקחת את הדולרים שלה ומכתתת רגליה בין הספקים.
לא במקרה גם אוקראינה וגם מצרים, האחת מקבלת מארה"ב סיוע חירום והשנייה סיוע קבוע (אך נמוך יותר מזה של ישראל) קונות אמצעי לחימה (או מקבלות) מכמה וכמה מדינות וספקים: הגיוון מקטין תלות. אפילו אוקראינה, שנשענת במידה רבה על אמל"ח מזרחי, נזקקת לסיוע שרק ארה"ב יכולה לתת או להסכים לו, כמו מטוסי אף־16; אולם בשני המקרים, תלות חלקית אינה שקולה לתלות מוחלטת. עם כל ההבדלים בין המקרים, ועם כל העובדה שארה"ב תישאר ספקית הנשק הראשית של ישראל בטווח הנראה לעין, הרי שהלקח שכדאי ללמוד הוא שמידה מסוימת של גיוון קונה גם מידה של חוסן נוסף.
הלקח האוקראיני
המחיר השני של הסיוע הצבאי האמריקני, הוא בכך שהוא מעודד בזבוז מסוים. ייאמר כי בסך הכול צה"ל, בניגוד לתפיסה מקובלת בארצנו, איננו צבא בזבזני במיוחד. או שמא יש לומר שהבזבוז הנפוץ בו הוא בזבוז "קטן", מול בזבוזים "גדולים" הנפוצים בצבאות אחרים: ב־2016 קבר משרד ההגנה האמריקני דו"ח פנימי שהיה עתיד להוביל לחיסכון של 25 מיליארד דולר בשנה במשך חמש שנים – בערך ארבעה אחוזים מתקציב הביטחון האמריקני דאז – בין השאר בשל החשש כי הודאה בקיומה של בזבזנות זו תוביל לקיצוץ תקציב הביטחון. עם זאת, כסף שמגיע ב"חינם" ניתן להוצאה יותר בקלות ועם פחות מחשבה, ולא סוד הוא כי דולר מכספי סיוע "נחשב" פחות מדולר מכספיה של ישראל.
החשוב ביותר הוא שהסיוע יוצר, הרבה מעבר למשקלו המעשי, תלות וגישה של "קיבוץ נדבות" בין ישראל לארה"ב – משני הצדדים. העובדה שישראל, גם כאשר התמ"ג שלה ממשיך ועולה, מקבלת סיוע נרחב, יוצרת תחושה שלפיה היא איננה קליינט של ארצות הברית אלא נתמך סעד שלה; גם בארה"ב וגם אצל הישראלים מתקבעת תחושה של תלות מופרזת, ומטבע הדברים תחושה זו משפיעה בשני הצדדים. ישראל מתקשה יותר לעמוד על שלה כאשר היא נתמכת, ורבים בארה"ב מסתכלים עליה יותר כנתמכת מאשר כבעלת ברית. ארה"ב מטילה מגבלות על השימוש בכלי נשק מתוצרתה גם במקרים שבהם היא מוכרת אותם, אולם כאשר היא נותנת אותם – יכולת הלחץ שלה עוד יותר גדולה; מי שמקבל מתנות, יכול פחות להתווכח.
בעבר לא היססה ארה"ב לעשות שימוש בלחץ כזה כאשר ישראל המרתה את פיה. דוגמאות ידועות הן השהיית האספקה של מטוסי אף־16 לאחר הפצצת הכור בעיראק, עצירת האספקה של תחמושת מצרר לאחר מלחמת שלום הגליל, ואף עצירת אספקה של טילים נגד טנקים מדגם "הלפייר" בזמן מבצע צוק איתן, בשל חוסר אמון של הממשל האמריקני דאז בממשלת ישראל. ידועה תגובתו של מנחם בגין לשגריר ארה"ב כשזה איים בסנקציות לאחר החלת חוק רמת הגולן – "איננו וסלים שלכם, איננו רפובליקת בננות" – אולם יש לזכור שבגין היה מדור אחר, דור שטרם, אם אפשר לומר כך, הפנים את תלותה של ישראל בסיוע אמריקני, תלות שגדלה מאוד אחרי מלחמת יום הכיפורים.
כאמור, צמצום או ביטול הסיוע הביטחוני האמריקני בשום אופן אין פירושו התנתקות מארה"ב; פירושו גישה שונה, והעברת העלויות לצרכן הישראלי במקום לסבסוד אמריקני. טענה מקובלת היא שהסבסוד הזה משתלם לארה"ב כדי לעודד את תעשיות הנשק שלה. אם כך הדבר, ודאי שכאשר אלו יידרשו לחזר אחרי ישראל עבור כסף שהיא יכולה להוציא גם במקום אחר, עמדת המיקוח של ישראל תתחזק, והיא גם תוכל להתחמק מחלק מהוויכוח הפנימי האמריקני המסתמך על "אנחנו מממנים אותם", בצורה שאיננה מתקיימת כלפי קליינטים שונים המשלמים על כל מה שהם מקבלים.
מטבע הדברים הכוונה איננה לקטיעה מיידית אלא לתכנון של הפחתה הדרגתית – כדוגמת קטיעת הסיוע הכלכלי האמריקני, שגם הוא נתפס בזמנו כחיוני, וצומצם בהדרגה ביוזמה ישראלית עד שבוטל כליל ב־2008.
במקום סיוע שגרתי צריכה ישראל לשאוף לתמיכה בחירום, כדוגמת זו שארה"ב מעבירה לאוקראינה וכדוגמת הסיוע שהעבירה ארה"ב לישראל עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל. זאת מתוך הבנה כי ישראל, כבעלת ברית של ארה"ב, עלולה להידרש מפעם לפעם, אך לא בדרך קבע, לסיוע חירום כאשר היא נמצאת במצב ביש. סיוע כזה, כדוגמת הסיוע הניתן לאוקראינה (אך רצוי עם תכנון מראש והסכמות, כדי למנוע מריבות כגון אלו המתרחשות כיום בקונגרס האמריקני סביב סיוע זה) יכול להיות חיוני, ובהיותו סיוע של שעת חירום הוא פחות יעורר התנגדויות ופחות יעוות את התמריצים בימי שגרה. ואם אפשר ללמוד דוגמה מאוקראינה, המסרבת בינתיים לבקשות אמריקניות כגון הגבלת התקיפות בשטחה של רוסיה, נראה שבשעת חירום סיוע כזה פחות מגביל מאשר סיוע שוטף וקבוע.
סיוע כזה גם מועד פחות להיחשב כחלק מהפוליטיקה ה"רגילה" בארה"ב ובישראל. גישה שלפיה ישראל מממנת את עצמה, אך בשעת חירום מבקשת סיוע – שונה מאוד מגישה שבה ישראל מבקשת, באופן קבוע, נדבות. מסופר שלאחר מלחמת ששת הימים אמר לוי אשכול למשה דיין, ששאל כיצד יש להציג את ישראל, כי יציג אותה כ"שמשון דער נעבכדיקער" – שמשון המסכן. נראה שמוטב לישראל להפסיק להיות שמשון דער נעבכדיקער, ולהתמקד יותר בהסכמים כמו ה־QME, המבטיחים את עליונותה הטכנולוגית־צבאית, מאשר בסיוע שוטף.
טענות בעד צמצום הסיוע, דווקא בשנה שבה המלחמה הובילה לבור כלכלי שיידרשו צעדים כלכליים נמרצים כדי לצמצם אותו, צעדים שהסימנים לביצועם לא תמיד נראים – עשויות להישמע מנותקות. אחרי הכול, הסיוע שקול כיום לשביעית האחוז של התמ"ג הישראלי בקירוב, או שניים עד שלושה אחוזים מתקציב המדינה ל־2024. זה הרבה מאוד כסף, בפרט כאשר הגירעון הצפוי ב־2024 עלול להיות גבוה בהרבה מכל התחזיות, ודרישות מערכת הביטחון לתקציבים נוספים עתידות ליצור בור נוסף בתקציב המדינה. המצב כיום מסוכן דיו מבחינה כלכלית, וישראל תידרש לצעדים קשים כדי להימנע מהגדלת החוב והגירעון במשך שנים, שלא לדבר חלילה על הידרדרות כלכלית בנוסח שנות השמונים.
אולם מצד שני, דווקא תקופה כזו, לאור השינויים הרבים שממילא נדרשים, היא זמן טוב לחשיבה מחדש לטווח הארוך: בטווח הקצר כל סיוע יתקבל בברכה, וישראל תידרש לכל מאמץ כדי לבנות את כוחה ואת מלאי הנשק והתחמושת שלה – בפרט אם תתרחש גם מלחמה בצפון; אולם בטווח הארוך כדאי לחשוב על כיוון אחר, שלאורך זמן עשוי גם לשפר את מעמדה של ישראל מול בעלת בריתה הראשית, וגם להקנות לה יותר חופש פעולה – ובסופו של דבר, גם להקטין את ה"שבירות" של ישראל.
