השבוע, דיווחו הכותרות, נטש שר הביטחון יואב גלנט ישיבה של ועדת חוץ וביטחון בעקבות שאלה על הצורך לבחון את בניין הכוח של צה"ל. מדובר בסוגיה עקרונית ביותר, שהעלה ח"כ עמית הלוי, שמתבלט בחודשים האחרונים כמי שמפגין אומץ ציבורי ניכר והבנה רבה בכל הנוגע לכשלי מערכת הביטחון והצורך בביקורת ותיקון. הרקע לדיון הוא הפרסום שסמוטריץ' מעכב רכישת מטוסי קרב, בטענה שלפני כן נדרשת בחינה של בניין הכוח לאור כשלי 7 באוקטובר.
למרבה הצער, יש מעט דברים טובים שאפשר לומר על תפקודו של סמוטריץ' כשר אוצר או על הבנתו בביטחון, אבל בנקודה הזו הוא בהחלט צודק: איך אפשר להשקיע הון לפני שנערך תחקיר רציני על הכשלים האסטרטגיים ובניין הכוח, לפני שהופקו לקחים, ובטרם הותווה כיוון חדש, מציאותי ונכון יותר מזה שכשל ב־7 באוקטובר?
על כך יש לגלנט תשובה שלא תיאמן: כל אלה מיותרים, מפני ש"בניין הכוח היה מצוין". נכון, היה "כישלון מודיעיני" והיה כישלון "מבצעי", אבל אלו בעיות נקודתיות. לא היו בעיות קונספציה, כשלי תכנון ומחדלים בבניין הכוח. גלנט מתנגד לבחינה חיצונית של מערכת הביטחון וצה"ל, בטענה שבעזה הוכח שאין בכלל ליקויים. גוף חיצוני הוא מבחינתו "פוליטי", ועצם השאלה בוועדת חוץ וביטחון, שבה מטילים נבחרי ציבור מפוקפקים ספק בתפקוד מערכת הביטחון הקדושה, פסול, ולכן הוא פורש מהדיון ומסרב לענות לשאלות.
לאן נוליך את הבושה? לפני הכול, ברמה הדמוקרטית, היחס ל"פיקוח פוליטי" כדבר שלילי הוא מחפיר. ידוע שהבירוקרטיה הישראלית בכלל, ומערכת הביטחון בפרט, מאמינות ששלטונן אבסולוטי. ובכל זאת, פיקוח פוליטי הוא סממן מובהק לדמוקרטיה מתפקדת ושירות ציבורי תקין – בדיוק התרבות השלטונית שגלנט וחבריו לקליקה מתעבים. אולי היה כדאי שאחד מעוזריו יגניב לו פתק שמזכיר שהוא עצמו אחד מאותם נבחרי ציבור "פוליטיים" משוקצים.
קשה להפריז בחומרת ניסיון הטיוח. בניגוד לדברי גלנט, לקחי 7 באוקטובר חייבים להרעיד את אמות הסיפים של כל מערכת שיש בה בדל יושר
אבל גלנט לא רק שוכח, הוא בעיקר מנסה להשכיח את אוסף הכשלים המהדהד של המערכת שהוא עומד בראשה. קשה להפריז בחומרת מחדל ניסיון הטיוח הזה. בניגוד גמור לדבריו, לקחי 7 באוקטובר חייבים להרעיד את אמות הסיפים של כל מערכת שיש בה בדל יושר, שביב אחריות או שמץ מקצועיות.
בחודשים האחרונים אני משתתף בפרויקט תחקיר על תפקוד צה"ל במהלך המבצע בעזה, בדגש על השבועות הראשונים. המחדלים הנחשפים, בכל הרמות, מסמרי שיער, ומבהירים שנדרשים צעדים ורפורמות מיידיים וחריפים, כצורך קיומי. להלן כמה תזכורות.
נתחיל ברמה הטקטית. התגלו חוסרי ציוד מזעזעים; מכלי נשק, דרך אפודים קרמיים מתאימים, ועד לציוד נלווה בסיסי ללוחם. הלחימה בשבועות הראשונים כללה מתווים בעייתיים שגבו מחירים לא פשוטים. ישנם כשלים גם בסוגיות כאישורי ירי ותיאום בין יחידות. צה"ל השתפר טקטית תוך כדי הלחימה, אבל עדיין ישנם פערים וכשלים חמורים.
ברמה האופרטיבית, זירת עזה הייתה באפלה מודיעינית, ובכל זאת הצמרת דרשה בפזיזות לשלוח כוחות לכיבוש הרצועה, בזמן שהיא מפעילה כוח אש מסיבי באופן לא מקצועי. תוכניות הפעולה אינן מרשימות בלשון המעטה; הבחירה במתווה שחיקה בצפון בלבד, המצאת החלוקה לשלבים (ב' ו־ג'), היעדר תוכנית לכיבוש הדרום, והצבת משך של שנה שלמה למבצע. גם היעדים המינימליים שהוגדרו רחוקים ממימוש – וכל זה מול האויב החלש ביותר שלנו.
הכשלים החמורים מכול הם ברמה האסטרטגית. צה"ל לא מוכן למלחמה בשתי חזיתות, מול שני ארגוני טרור, חמאס וחיזבאללה, אף על פי שזהו תרחיש ייחוס מתחת למינימלי, שהיתכנותו הוכחה ב־7 באוקטובר. צמרת צה"ל מתמודדת עם אתגר הרב־זירתיות באמצעות הכחשתו. צבא היבשה קטן מדי וכוחות המילואים מצומצמים ובכשירות נמוכה. הצמרת גם סובלת משתי קונספציות מובהקות, "א־סימטריה מובנית" ו"מגננה טכנולוגית", שהובילו לפגיעה דרמטית ביכולות צבא היבשה; אגב, הקונספציות הללו עדיין איתנו.
במאמר שפרסמתי כאן בשבת שלפני 7 באוקטובר, התרעתי מפני הסתמכות־יתר על הערכות מודיעין. המנהג הזה ממשיך. מערכת הביטחון עדיין שבויה בהערכות על "מורתעות" האויב, ניתוח "אינטרסים" בנוסח מערבי, התבססות על הסכמים ופטפוטי "תודעה". הערכותיה, כולל הצבאיות, נראות כבליל יומרני שעורכים סטודנטים למדעי החברה. עדיין אין עדות להפנמה שכלי החשיבה הלא מדעיים הללו אינם רלוונטיים לבניית ביטחון לאומי, והמערכת נכשלת בהבנת המטרות והלך הרוח של אויבינו מבחינה דתית, מדינית וצבאית.
למרות כל הכשלים הללו, השבוע הוכח שצמרת מערכת הביטחון, המשופררת על ידי שר הביטחון יואב גלנט, שמתפקד כיו"ר ועד העובדים שלה, משתמשת בדשדוש הא־סימטרי בעזה כהוכחה למצוינותה, ופועלת במרץ להשתקת הביקורת ולביטול הטיפול במחדליה.
אפשר רק לקוות שתרבות השקר וההסתרה ייכשלו הפעם. התקווה הזו מבוססת על העובדה שכאשר מגייסים מאות אלפי חיילי מילואים לחודשים רבים, יותר מדי אנשים חשופים לכשלים שגורמים לסיכון חייהם וביטחון המדינה. כולנו היינו עדים לתופעות הרות אסון של הזנחה וחוסר מקצועיות מצידה של צמרת ביטחונית יהירה ומופקרת. הצנזורה ומעטה הסודיות, שבשגרה משרתים גם את האינטרסים של מערכת הביטחון וגם את אלה של הפוליטיקאים, כבר לא עובדים. גלנט וחבריו כבר לא יכולים להוליך את הציבור שולל, ולא יורשו לטאטא את מחדליהם המצטברים מתחת לשטיח.
ההתנהלות ה"פאסיב־אגרסיב" של גלנט מבהירה עד כמה הוא נאמן למערכת הביטחון הכושלת. כמה האחריות הציבורית רחוקה ממנו וממנה. הוא נכשל בכל רמה אפשרית של ממשל כשהוא דורש שנתעלם מהמחדלים הביטחוניים החמורים בתולדותינו, שהוא וחבריו חתומים עליהם. הוא דורש מאיתנו לחיות במציאות דמיונית, שבה היו כמה כשלים קטנים ונקודתיים, אבל הוא ובני הקליקה שלו פעלו ללא רבב. זוהי עדות טראגית לאי הבנתו את הנדרש ממנו כשר ביטחון בשעה גורלית בתולדות ישראל.
גלנט אומנם לא לבד, הוא ממשיך מסורת של שרי ביטחון, שבמקום לשרת את הציבור משרתים את המערכת. אבל מעמדו ייחודי בשרשרת, מפני שבכהונתו נחשפו הכשלים לעיני כול. העובדה שהוא עדיין דורש שנמשיך כאילו לא קרה דבר, מעידה על עומק הריקבון שפושה בצמרת הביטחונית. אם לא נחליף אותה, כצעד ראשון והכרחי לבנייה מחדש של עוצמתנו הצבאית, אנו לוקחים סיכון קיומי.
