בדרך כלל שר חדש שנכנס למשרד ממשלתי משנה את הכיוון של משרדו במעט, לא בהרבה. רוב הזמן וברוב הנושאים, הדברים מתקדמים במסלולים קבועים שפקידי המשרד מתווים במשך שנים רבות, באופן שאדיש לחילופי הפוליטיקאים שעומדים בראשם.
זה לא המקרה של משרד החקלאות. קשה לדמיין שינוי כיוון חד יותר בין שר החקלאות הקודם, עודד פורר, לשר החקלאות הנוכחי, אבי דיכטר. פורר נכנס לעימותים קשים ומורכבים, בניסיון לעשות משהו שלמען האמת מעולם לא עמד בראש מעייניו של משרד החקלאות: להוזיל את עלותה של התצרוכת החקלאית לאזרחי מדינת ישראל. פורר התעמת עם ארגוני החקלאים שהתנגדו שמישהו יזיז להם את הגבינה; עם פקידי משרדו שלו, שבמשך שנים רואים עצמם כשליחי החקלאים ומגיניהם; ועם חברי הקואליציה שלו, שתפיסת עולמם נטתה לצד הסוציאליסטי ושחלקם נשענים על קולות הקיבוצים והמושבים, מגדלי היבולים ובעלי הלולים והרפתות.
לעומתו, שר החקלאות הנוכחי אבי דיכטר מתמסר לכל אלה בחפץ לב, ואפילו לא מביע עניין ליצור שינוי בתחום. להפך, הוא ביטל את הרפורמה שקודמו החל להוביל. הסכומים שאזרחי מדינת ישראל מוציאים מכיסם על פירות וירקות, ביצים, חלב ובשר, והירידה המתמשכת בצריכת פירות וירקות בגלל מחיריהם המאמירים – הם כנראה לא מעניינו. הוא בלע בשלמותו את הנרטיב שלפיו הגנה על החקלאות הישראלית היא אינטרס ציוני ראשון במעלה, ובעיקר שכדי לעשות זאת יש להפוך את ישראל למדינה שאוכלת רק מה שהיא מייצרת. נראה שמאז אירועי שמחת תורה, התפיסה הזו רק התחזקה אצלו.
השבוע התרוצץ דיכטר בין שרי הממשלה בניסיון לעכב ולבלום את רפורמת "מה שטוב לאירופה טוב לישראל", שמוביל משרד הכלכלה. הרפורמה הזו, שעברה ביום רביעי בקריאה ראשונה, אמורה לייצר פה כביש מהיר של ייבוא מוצרים מאירופה, כאשר כל מה שמאושר לשיווק שם, תחת הרגולציה האירופית, יוכל להיכנס לכאן במינימום בירוקרטיה. היא תאפשר סוף סוף לייבא לכאן גם שלא באמצעות היבואניות הגדולות, שמעלות את מחירי המוצרים השכם והערב רק כי הן יכולות. כך גם תיווצר תחרות אמיתית ליצרניות הישראליות הגדולות, שמחיריהן יקרים בעשרות אחוזים ממקבילותיהן במדינות אירופה.
אבל דיכטר מתנגד לרפורמה נחרצות, בנימוק שאם ישראל תקבל את התקינה האירופית, זה ישפיע אולי גם על החקלאות המקומית. בתחום ההדברה החקלאית, למשל, התקנים האירופיים מחמירים יותר מאלה הישראלים. על פי מבקר המדינה, כמות חומרי ההדברה שמשתמשים בה בישראל גדולה פי 10 מבאיחוד האירופי, ומשרד החקלאות מתיר גם להשתמש בחומרי הדברה מסוכנים ומסרטנים שבאיחוד האירופי אסורים לשימוש.
לב הטענה של דיכטר היא שאם נגדיל את הייבוא לישראל, הייצור המקומי עלול להיפגע. לפיכך הוא דורש להחריג מהרפורמה לחלוטין כל עיסוק בתחום החקלאות, ובוודאי שלא לאפשר ייבוא של תוצרת חקלאית כמו פירות וירקות, ביצים, חלב ומוצריו, בשר ודגים. אם דרישתו של דיכטר תתקבל, שערי מדינת ישראל ייפתחו לשפע של פסטות, שוקולדים וחטיפים זולים מאירופה, אבל הפירות והירקות יישארו יקרים.
"מקומם כי בשעה בה מדינת ישראל במלחמה", כתב דיכטר, "חקלאי וחקלאיות ישראל מסכנים את חייהם על מנת לספק לאזרחים תוצרת חקלאית טרייה בפריפריה ובגבולות המדינה, תוך שחוו פגיעות רבות בגוף ונפש, הנכם מעוניינים להחיל על החקלאות תחרות קשה ולא הוגנת'".
הנימוק הזה עשוי בהחלט לפרוט על נימי הלב, ובכל זאת צריך לומר את האמת, בדחילו וברחימו. אכן, בעקבות 7 באוקטובר אנחנו מבינים הרבה יותר טוב את המשמעות של חקלאות סְפר. חקלאי העוטף ועובדיהם נרצחו ונחטפו בבתיהם, רפתותיהם ושדותיהם. החקלאים הישראלים בגבולות ובני ומשפחותיהם היו קו ההגנה הראשון מול נחילי הרוצחים ששטפו את גבולנו הדרומי. לאחר ששרדו את המתקפה האכזרית הם חזרו לעבוד בשדות וברפתות, תוך גיוס מתנדבים וסיכון חוזר של חייהם שלהם. בינתיים בגבולה הצפוני של ישראל, חקלאים רבים ממשיכים לעבד את אדמותיהם תחת מתקפות קשות.
אבל היום ההוא באוקטובר לימד אותנו עוד משהו בהקשר הזה, וגם את האמת הזו צריך לומר. כשפרצה המלחמה, מדינת ישראל התקשתה לכלכל את עצמה רק מהחקלאות המקומית. אזור עוטף עזה, הכולל את מועצות אשכול, שדות נגב, שער הנגב וחוף אשקלון, מכונה "אסם הירקות של המדינה"; מגדלים בו חלק ניכר מתפוחי האדמה, הגזר, הפלפלים ושאר ירקות שאנחנו אוכלים. 70% מהיקף גידול העגבניות בישראל מגיעים מאזור עוטף עזה, וגם כ־15% מתנובת החלב.
החיטה צומחת שם
על פי דיכטר ואנשי משרדו, יש לשמור על חקלאות ישראלית כדי לספק לישראל "ביטחון מזון". לאחרונה הכריז דיכטר כי בכוונתו לגבש "תוכנית לאומית בנושא ביטחון המזון", ולשנות את שמו של המשרד ל"משרד לחקלאות וביטחון המזון". על פי התפיסה הזאת, נטען שוב ושוב, מדינת ישראל חייבת להיות מסוגלת להזין את עצמה בכוחות עצמה, שכן בזמן מלחמה עלולים להיות קשיים בייבוא מזון, ועלינו להיערך גם למצבי קיצון של הטלת אמברגו. לכן יש חשיבות קריטית שתהיה פה חקלאות מקומית.
ואולם בזמן אמת, בזמן מלחמה, גם הקונספציה הזו התבררה כשגויה לחלוטין. החקלאים היו פרוסים על הגבולות, ולכן המתקפה פגעה בהם לפני כולם. נבצר מהם לספק לאזרחי ישראל תוצרת חקלאית, ואכן בתחילת המלחמה היה כאן מחסור בירקות מסוגים שונים, ומחיריהם האמירו. בשעת חירום לא היו לנו לא ביטחון ולא מזון, ומה שהציל אותנו היה דווקא הייבוא שהגיע לארץ בלי שום הפרעות. אלמלא הייתה אפשרות לייבא חלב ללא מכס, סביר להניח שהיינו רואים מחסור גם בחלב.
גם עכשיו, כשמלחמה בצפון טרם פרצה, ברור שתפיסת החקלאים המגינים על הגבולות, שמכוחה מוטלות מגבלות רבות על שיווק תוצרת חקלאית בישראל, יוצרת בעיה ביכולת הלאומית לקבל מזון בריא באופן רציף. הידעתם למשל ש־70 אחוזים מהביצים בישראל מגיעות מאזור גבול הצפון, בגלל מדיניות שעודדה לולנים להתיישב שם? עם תחילת המלחמה הבינו במשרד החקלאות שהריכוז הזה עלול ליצור בעיה של מחסור בביצים עקב האפשרות של מלחמה עם חיזבאללה, ועשו מה שתמיד עושים כשיש בעיה של מחסור מקומי: הגדילו את המכסות לייבוא ביצים. אם בפסח הקרוב יהיו לכם ביצים על שולחן הסדר, חלקן יגיעו כנראה מן הנכר.
הרעיון הזה של "ביטחון מזון", תוך הישענות על ייצור מקומי בלבד, הוא רעיון שגוי מלכתחילה. ישראל מגדלת עגבניות, פלפלים, חצילים ותפוחי אדמה, אבל מייבאת הנה את רוב החיטה שלה. חיטה דורשת שטחים חקלאיים עצומים, שאינם קיימים בארצנו הקטנטונת. ללא ייבוא לישראל נוכל אולי להכין סלט עגבניות, אבל ללא פרוסת לחם לצידו. למען האמת, אם תהיה פגיעה בייבוא הישראלי, למשל אם נמלי הים יושבתו בזמן מלחמה, אז גם ביצים לא יהיו לנו, למרות ייצור מקומי נרחב וכמעט בלעדי. ולא רק בגלל מיקומם של הלולים על הגבולות, אלא משום שכל המזון לתרנגולות מגיע דרך אותם נמלי הים, וכך גם המכונות החקלאיות והדלק שמשמש להפעלתן.
מדינת ישראל בולמת ומייקרת ייבוא של תוצרת חקלאית, ובכך פוגעת באזרחיה. היא עושה את זה באמצעות מכסים גבוהים על תוצרת חקלאית, כמעט המכסים היחידים שעוד נותרו בישראל, ובאמצעות רגולציה מוגזמת על מי יכול לייבא תוצרת חקלאית, כמה הוא יכול לייבא, ואילו תהליכים מפרכים הוא צריך לעבור. הסיבות לכך נוסטלגיות, וגם, בואו נודה על האמת, בהשפעת ארגוני לובי יעילים מאוד שיודעים להפעיל כוח פוליטי ולהשתמש במנגנונים הקיימים לטובתם. יש להם גם בני ברית נאמנים בתוך משרד החקלאות, ששר החקלאות מעדיף לעבוד עבורם במקום אצל אזרחי ישראל. במשרד הכלכלה מנסים להיאבק ביבואניות הגדולות שמייקרות רבים ממוצרי המזון והקוסמטיקה שלנו, אך במשרד החקלאות עובדים בשבילן. כל זה כדי להשאיר דווקא את המוצרים הבריאים יותר – יקרים יותר.
לחקלאי העוטף שעברו זוועות בלתי נתפסות, ולחקלאי הצפון שמתמודדים עם מתקפות חיזבאללה – מגיע הכול, וצריך לתת להם פיצויים בהיקף חסר תקדים. אבל את המדיניות שמונעת מאזרחי ישראל מזון בריא ומייקרת לכולנו את הפירות והירקות, הביצים, החלב והבשר – צריך להפסיק. מי שמגן על הגבולות שלנו צריך לקבל מימון נדיב ממשרד הביטחון, לא ממשרד החקלאות. והוא צריך לקבל אותו גם אם הוא בוחר לגדל תפוחי אדמה, גם אם הוא בוחר להקים על אותו שטח מתחם צימרים, וגם אם הוא מקים מפעל. למרות ההילה הרומנטית שנקשרה לחקלאות הישראלית, זה וגם זה ציונות.
