הימים ימי מלחמה. הוצאות הביטחון מזנקות במיליארדים, ומשרד האוצר מחפש דרכים נוספות להזרים כסף לקופה הציבורית המדולדלת. לאחר שטיכסו עצה, מחליטים הפקידים שזוהי שעת כושר להגשים חלום ישן שמסתובב במסדרונות המשרד, ולהטיל מס שבמשך שנים נתקל בהתנגדות ציבורית רחבה: מס על מכירת ניירות ערך.
זה איננו תיאור אקטואלי. השנה הייתה 1982, צה"ל יצא למבצע שלום הגליל, שהפך למלחמת לבנון. המס החדש הוסיף אולי כמה שקלים לקופה, אבל גרם לתופעה חמורה מאוד להחמיר אף יותר, ולהתפוצץ כשנה לאחר מכן: ויסות מניות הבנקים. הטור הזה נכתב באיחור אופנתי של חצי שנה. ב־6 באוקטובר האחרון מלאו ארבעים שנה ל"יום חמישי השחור", שבו "הבורסה נפלה, אנשים קפצו מהגג", שלום חנוך קיבל השראה ודור שלם של ישראלים איבד אמון במערכת הפיננסית. באותו יום צוין גם עשור לפרוץ מלחמת יום הכיפורים. נראה שכאומה יש לנו משהו עם התאריך הזה.
מפרספקטיבה של ארבעה עשורים, המסקנות מהמשבר הזה עשויות להפתיע. רבים נוהגים לחשוב עליו כמו עוד אחד מהמשברים הכלכליים שהמערכת הקפיטליסטית מביאה לפתחנו. אחת לכמה שנים מתנפחת איזו בועה פיננסית ואז מתנפצת בקול רעש גדול, ומי שבסוף מאבדים את כספם הם האזרחים החלשים. "האזרח הקטן משלם בגדול" ונדרס תחת גלגלי השוק החופשי שממשיך לדהור. אלא שהיוזמה לווסת את מניות הבנקים הגיעה דווקא מהאגף הסוציאליסטי – מההסתדרות. והרגולטורים שאפשרו אותה החזיקו בתפיסה של "מדינה גדולה", שהמגזר הפרטי הוא מעין שלוחה שלה.
זה התחיל עם יעקב לוינסון, דמות מרתקת ומטאור בכל קנה מידה. כבנו של גזבר מיתולוגי של ההסתדרות, בגיל 31 כבר ניהל לוינסון את המחלקה הכלכלית בחברת העובדים של ההסתדרות. כשהיה בן 36 הוצנח על ידי צמרת מפא"י לתפקיד יו"ר הבנק השלישי בגודלו במדינה – בנק הפועלים. במקביל הוא המשיך לשלוט ביד רמה בקרן ההשקעות של חברת העובדים, ונהנה מברית רבת עוצמה עם פנחס ספיר. אשר ידלין העיד שעם מינויו סח לו לוינסון כי מטרתו לעקוף בתוך עשור את בנק לאומי, שהיה אז הגדול במדינה והחזיק בנכסים בשווי כפול מזה של בנק הפועלים.
במקום לתת לבנקים להתרסק, המדינה הלאימה אותם וספגה את העלות המנופחת של המניות במחיר של 7 מיליארד דולר. בהשוואה להיום, זה כמו שהממשלה תוציא בבת אחת 400 מיליארד שקלים
באותה תקופה גם נפסל בנק הפועלים כערֵב למימון עסקה בגרמניה של מפעל הנשק "סולתם", משום שלא היו לו מספיק נכסים. בביוגרפיה של לוינסון, שחיבר איש סודו אורי אבנרי, נכתב כי אחרי שהוחלט למנות את לוינסון לראש הבנק הוא אמר לבעלי סולתם: "אני מבטיח לך שתוך זמן קצר ייווצר שיתוף פעולה עם הגרמנים, יחד עם בנק הפועלים". והוא עמד בדיבורו.
איך מגדילים נכסים של בנק? בשנת 1972 יצא בנק הפועלים להנפקת מניות בבורסה ולגיוס הון מהציבור. אבל לוינסון חיפש תוכנית שתאפשר לו להגדיל את הנכסים באופן רציף, ולא לעצור כשהבורסה תהיה בתקופות שפל. הוא היה צריך שהמניות ייתפסו כהשקעה בטוחה יחסית, כמו אג"ח של ממשלות; השקעה שלא עלולה לצלול בבורסה באדום בוהק, אבל גם לא להמריא לגבהים פתאומיים בירוק זורח. אז הוא החליט לנקוט בשיטה שאכן היה נהוג בזמנו לבצע באיגרות חוב: ויסות.
מה זה אומר בפועל? בכל יום מסחר רכש הבנק באמצעות כל מיני חברות־בת את מניותיו שלו, ודאג לביקוש גבוה. ברגע שהשער היומי הגיע לרמה הרצויה מבחינת הבנק, הם הפסיקו את הרכישה. כך המניה לא סבלה אף פעם מחוסר ביקוש או היצע, אך גם לא זינקה בפראות. בקיצור, דאגו לווסת את שווי המניה. מאיפה הכסף? כזכור, לוינסון שלט בקרן ההשקעות של חברת העובדים, וגם בהון עתק של קרנות פנסיה וגמל שתמיד מחפשות השקעות סולידיות, והוא שכנע אותן שהוא בדיוק יצר אחת כזאת.
מכיס אחד לכיס השני
זה עבד. תוך שלוש שנים עקף בנק הפועלים את בנק דיסקונט והגיע למקום השני, מה שהוביל את שאר הבנקים הגדולים להתחיל גם הם בוויסות מניות. תחילה הצטרף בנק לאומי של ארנסט יפת, ואחרי היסוס קל גם דיסקונט של משפחת רקנאטי. לוינסון הפך לכוכב, והדף הצעות ממפא"י להתמנות לשר האוצר. ב־1976 העיתונות הכלכלית כבר החלה להציג את מניות הבנקים כסקטור מוסדי, נפרד משאר המניות. שנתיים אחר כך, כשהבורסה חוותה ירידות, הבנקים לא נפגעו ונראו כחסינים. המזרחי היה הבנק היחידי שהפסיד, ואז גם הוא הצטרף לחגיגה. הבנק הבולט היחיד שלא ויסת מניות בשום שלב היה הבינלאומי.
אבל האמת היא שהוויסות שהתנהל עד אז לא היה נורא כל כך. זוהי פרקטיקה שמשתמשים בה לעיתים בשוק ההון, עד ימינו. הבעיה התחילה בשנת 1978. הבנקים התנגשו אז לראשונה בתקרת זכוכית ו"נתקעו" עם מניות שהונפקו, ואז הם פנו לפרקטיקה הבעייתית באמת: הרצת מניות אימתנית.
זה התחיל, שוב, עם בנק הפועלים, שהמציא את "העסקה המשולשת". ללקוחות של הבנק הוצע לקחת הלוואה בריבית מהבנק לחמש שנים, והלווים התבקשו לקנות בכסף הזה את המניות שהבנק נתקע איתן. בשם האמונה שמניות הבנקים תמיד בעלייה, הבנק אפילו הסכים גם לקבל את המניות, שלו עצמו, כבטוחה למקרה שהלווה לא יוכל להחזיר את הכסף, כך שהלוואות ניתנו לכל דורש. ומה יצא ללקוחות מזה? הגדילו להם את מסגרת האשראי. חוץ מזה, הם הרוויחו את הזכות להשקיע במניות חסרות סיכון שתמיד עולות. מה רע?
ובכן, הכול. הבנק הגדיל את הנכסים שלו בזכות משקיעים שרכשו מניות שהנפיק. מאיפה היה להם כסף? הם לוו מהבנק. מאיפה לבנק היה כסף להלוות להם? מהלקוחות, שהוא הפך אותם למשקיעים. כלומר, אותו כסף החליף ידיים באופן סתמי וניפח במניפולציה את שווי המניה. זה תיאור קלאסי של הרצת מניות, רק שבמקרה הזה העבריין שבורח עם הכסף הוא הבנק, והרוכשים התמימים שנתקעו עם מניה ששווה בפועל הרבה פחות מהסכום ששילמו – הם לקוחות שבסך הכול רצו לקחת הלוואה לרכב או לפתיחת עסק.
הבנקים התחילו לדחוף ללקוחות שלהם הלוואות בטירוף. הוצעו להם הטבות כמו פטור מעמלות, העיקר שיקנו מניות של הבנק. מי שביקשו להיפטר מהמניות נקראו בחלק מהמקרים לחדר מנהל סניף הבנק, שהסביר להם שמדובר ב"יסודות מוצקים" בתיק ההשקעה וחבל למכור אותן "בלהט הפעילות המבוהלת". אחד ממנהלי הסניפים העיד שלתקופה מסוימת הבנק ממש התנה מתן הלוואה בלקיחת הלוואה נוספת ורכישת מניותיו.
פקידי בנק שהצליחו להחתים לקוחות רבים על הוראת קבע לרכישת מניות הבנק, היו זוכים להטבות כמו טיסה לחו"ל, לעידוד ולקידום. בדו"ח ועדת החקירה, ועדת בייסקי, נכתב: "היינו מרחיקים לכת ואומרים שללא הקשר עם הציבור לא היה עולה בידי הבנקים לבצע את תהליך הוויסות כפי שבוצע, ובוודאי שעוצמתו ונזקו היו פחותים לאין ערוך".
ובכלל, זוכרים את הסיפור של מפעל סולתם? חברי ועדת בייסקי פקפקו בטענות הבנקים שהוויסות נולד כמענה לצורך להגדיל את הנכסים שלהם מחשש שיידחו מעסקאות בחו"ל על ידי בנקים זרים. לפי דו"ח הוועדה, היחס בין נכסי הבנקים לגודל ההלוואות שנתנו (מה שמכונה "הלימות ההון"), לא היה נמוך באותה תקופה בצורה מהותית מזה של בנקים זרים, והיה אפשר לתקן את הפער באמצעות שינוי שיטת החישוב ובלי הנפקות גדולות. לטענתם, רכיבים בשכר המנהלים שהיו קשורים לביצועי מניות הבנק, היו סיבות משכנעות יותר למרוץ ההנפקות שהבנקים פצחו בו.
כל זה, יחד עם כספי הפנסיות והגמל שהיו אז בידי הבנקים, יצר סכום אדיר שאִפשר להרצת המניות הזו להימשך שנים ארוכות, ארוכות מדי. ב־1976, שווי כלל המניות הבנקאיות בבורסה הישראלית היה 700 מיליון דולר. תוך ארבע שנים הוא הוכפל פי ארבעה, וכל זה בתקופה שבה הבנקים לא באמת היו רווחיים. זה הגיע למצב ש־70% מהמסחר בבורסה היה במניות בנקים.
לא באו על עונשם
הוויסות לא הוסתר. כולם ידעו, גם בממשלה, ולא עשו דבר. הם אפילו נתנו לוויסות פטור רשמי מהחוק שאסר על שימוש במידע פנים. בקיץ 1980 קראו הנגיד והרשות לניירות ערך לכל ראשי הבנקים והציעו למתן את הוויסות, אבל לוינסון ורקנאטי הזהירו שהדבר עלול למוטט את שוק הבנקאות ולחולל משבר אמון של הציבור שיהפוך ל"ריצה אל הבנקים", והנגיד ויתר. שלושה חודשים אחר כך פרש לוינסון מבנק הפועלים, אבל ויסות המניות נמשך בעוז.
ב־1982, ה"חוק למימון מבצע שלום הגליל" היה ההזדמנות האחרונה של הממשלה לטפל במצב לפני פיצוץ. הוחלט אז על שורת מיסים חדשים: מס הכנסה נוסף ("מלווה חובה"), מס יציאה מהארץ, וגם ההיטל המדובר של 2% על מכירת ניירות ערך בבורסה. הבנקים נזעקו שפעולות הוויסות כוללות הרבה מאוד פעולות מכירה וקנייה, והפוליטיקאים שוב נכנעו והוסיפו סעיף פטור לבנקים.
מדוע הממשלה נתנה לכדור השלג הזה להתגלגל? בריאיון לפודקאסט ההיסטוריה הכלכלית "כשבגרוש היה חור", תיאר יו"ר הכנסת לשעבר דן תיכון את התלות של המערכת הפוליטית בבנקים באותם ימים: "בבחירות הקשות של 1981 המערך לקח הלוואות מן הגורן ומן היקב בתקווה שאחרי ניצחון בבחירות, בנק הפועלים יהפוך אותן להלוואות עומדות ולבסוף יבטל אותן. גם הליכוד היה במצב קשה. ראשי המפלגות ללא יוצא מן הכלל היו עולים כל יום חמישי למפגשים עם מנהלי הבנקים כדי שיורידו את הלחץ מהמפלגות".
מעבר לכך, המדינה הייתה אז בחיפוש מתמיד של מטבע זר, וראתה בבנקים ערוץ לגיוס כספים. היא הטילה עליהם לטפל בוויסות האג"ח שהממשלה הנפיקה, ושלטה בהשקעות שביצעו. הייתה תלות הדדית. המדינה נשענה על הבנקים כמקור הכנסה של כסף שהודפס בלי אחריות, והבנקים חשו שהשקעותיהם וההלוואות שנתנו יגובו בסוף על ידי השלטון. תחשבו גם על המבנה של הבנקים: חברי הנהלת הפועלים מונו בידי מפא"י ורפ"י, המזרחי בידי המפד"ל, וכולם מחזיקים גם בקרנות פנסיה ומלווים למפלגות השונות.
בחזרה ל־1982: ההיטל רק החריף את המצב. שלא כמו מס רווחי הון הקיים היום, ההיטל היה אחיד על כל עסקה בבורסה, בלי קשר לרווח. ככזה, הוא רק עודד את הציבור להעדיף את מניות הבנקים המנופחות על פני השקעות עם רווח נמוך. תחזוק הבועה הזאת הפך קשה יותר ויותר לבנקים, כאשר ב־1983 התחיל הציבור לפזול להשקעה באפיקים אחרים, בעיקר בדולרים. בינואר התחוללה בבורסה מפולת שערים חסרת תקדים שכונתה בעיתונות "סיבוב שחיטה". שר האוצר יורם ארידור פנה בחשאי לבנקים וביקש לצמצם את הוויסות, בקיץ הוא ביצע פיחות, אך ללא הועיל. הציבור המשיך למכור את מניות הבנקים.
בתחילת אוקטובר הופיע ארידור בטלוויזיה ואמר: "לא ניתן לציבור להכתיב לנו את המהלכים". הציבור הבין מזה את ההפך הגמור. ראשי הבנקים ביקשו ששר האוצר יגביל את האפשרות לרכוש דולרים, או שבנק ישראל ילווה להם כסף להמשך הוויסות, אך אלה סירבו. ב־6 באוקטובר, "יום חמישי השחור", צנחו מניות הבנקים בכ־30%. כדי למנוע צלילה נוספת, קריסה ופניקה ציבורית של משיכת כספים משוק הבנקאות שתגרור משבר כלכלי, הוחלט לסגור את הבורסה לשבועיים וחצי ולהגיע להסדר.
התוצאה הייתה הלאמת הבנקים. במקום לתת לבנקים להתרסק, המדינה ספגה את העלות המנופחת של המניות במחיר עצום של 7 מיליארד דולר, בערך 25% מהתוצר הלאומי דאז. בהשוואה לימינו, זה כמו שהממשלה תוציא בבת אחת כמעט 400 מיליארד שקלים, הרבה יותר מעלות המלחמה הנוכחית. כדי להימנע מכך ולעודד את הציבור להמשיך להחזיק במניות, הציעה הממשלה ריבית גבוהה יותר למי שימשיך להחזיק במניות הבנקים יותר זמן.
ועדיין, ביום פתיחתה מחדש של הבורסה צללו מניות הבנקים בעוד 17%, וגם זה רק אחרי שהמדינה התערבה במסחר וקנתה אותן בסכומים עצומים מהציבור שמכר בהמוניו. הרבה מאוד אנשים סיימו את היום ההוא עם הפסדים של עשרות אחוזים בכסף שהיה אמור להיות החיסכון והפנסיות שלהם. פעמים רבות היה מדובר בכסף שלוו מהבנק, וכעת הם נותרו עם חוב ובלי כסף להחזיר אותו.
ב־1984, השנה שאחרי המשבר, האינפלציה עמדה על 445%, הפיחות של השקל מול הדולר הסתכם ב־493%, הגירעון הגיע ל־16 אחוזי תוצר, והחוב הציבורי ל־171 אחוזי תוצר. האמון בבורסה התרסק, והזעם הציבורי על הבנקאים התפרץ. הציבור הרגיש מטומטם. הוא שילם וחילץ את ראשי הבנקים מהבור שכרו לכולנו, והם נשארו בכיסאם עד שההלאמה תבוצע. הרשויות גררו רגליים. שנה וחצי לקח להקים ועדת חקירה. ורק עתירות לבג"ץ הכריחו את המשטרה והיועמ"ש להביא להרשעתם ב"משפט הבנקאים", אך עונשם הומתק לבסוף בבית המשפט העליון. הם לא ישבו בכלא.
נגיד בנק ישראל משה מנדלבאום נאלץ לפרוש מתפקידו. המפקחת על הבנקים גליה מאור ננזפה בדו"ח אך קודמה בדרגה והפכה לבסוף למנכ"לית בנק לאומי. ארנסט יפת, שאולץ לבסוף לפרוש מבנק לאומי, זכה להסדר פרישה יוצא דופן בנדיבותו, ובעקבות חשיפתו בעיתונות כעבור כמה שנים נאלץ לוותר עליו ועזב את הארץ. ויעקב לוינסון? הוא כאמור פרש מניהול בנק הפועלים בסוף 1980. כמה שבועות אחרי פרוץ משבר המניות פורסמו נגדו בעיתונות האשמות בשחיתות בפרשה אחרת ונפתחה נגדו חקירת משטרה, ובפברואר 1984 התאבד בירייה בביתו ברמת־גן. במכתב שהשאיר טען שידיו נקיות איך אין לו כוח להילחם ב"רצח האופי" שנעשה לו, והאשים בו "כנופיה" של חברי ההסתדרות ובכירי בנק הפועלים. הוא היה בן 51.
