כמה חודשים לפני המלחמה סיפר לי מכר העוסק בתחום המזגנים, במסגרת חברה קבלנית שזכתה במכרז של צה"ל, את הסיפור הבא: "לאחרונה נדרשנו להתקין מזגנים באחד מבסיסי צה"ל. נכנסתי למשרד של אחד הקצינים, בחנתי את המבנה ואת גודל השטח, ורשמתי שצריך להתקין שם מזגן עילי של 2 כוח־סוס. הקצין הביט ברישום שערכתי ואמר לי: 'אין מצב שאתה מתקין כאן מזגן עילי, אני רוצה מזגן מרכזי'. הופתעתי מהדרישה והסברתי לו שהמשרד שלו קטן יחסית ואין שום צורך בהתקנה של מזגן מרכזי, שידרוש עבודה רבה ויעלה פי כמה, בהתקנה ובעלות השוטפת. אבל הוא בשלו: 'אצל הקצין בבניין ממול התקינו מזגן מרכזי, אז גם אצלי תתקין, אני לא אקבל פחות ממנו'. לא עזרו כל ההסברים והשכנועים, הוא רק התבצר בעמדתו. הוא קיבל מה שרצה, והצבא שילם פי שלושה ממה שהיה צריך".
עוד לפני המלחמה תקציב הביטחון היה עצום: כ־70 מיליארד שקל בשנה. אף אחד לא באמת יודע איך התקציב הזה מתנהל, אבל גם אם היו בזבוזים, והיו, התקווה הייתה שלפחות הוא יספק ביטחון. אחרי אוקטובר הבנו שגם את זה אנחנו לא מקבלים. מה עשה צה"ל עם תקציב עצום שכזה? המלחמה הוכיחה שהכסף לא הגיע למקומות הנכונים. עכשיו הצבא מבקש תוספות, בהיקף שנע בין 100 ל־200 מיליארד שקל.
כבר בחודש ינואר דרשו באוצר להקים ועדה שתבחן את תקציב הביטחון על רקע אירועי המלחמה והדרישות התקציביות שנוצרו. שר הביטחון וצמרת הצבא מתנגדים בתוקף, או לפחות מתנגדים שלוועדה הזו תהיה איזושהי אפקטיביות, ודורשים להמשיך ולהזרים מיליארדים עם כמה שפחות ביקורת.
השבוע, שר האוצר בצלאל סמוטריץ' הרים דגל אדום. בצמרת הביטחונית דרשו לכנס את ועדת השרים להצטיידות מערכת הביטחון, לצורך אישור רכישת שתי טייסות קרב מסוג אף־15 ואף־35, בעלות כוללת של 35 מיליארד שקל, ואולם סמוטריץ' התנגד. "בעקבות המלחמה דורשת מערכת הביטחון תוספות תקציביות אדירות, אך נדרש תיקון הנחות היסוד וקביעת עקרונות וסדרי עדיפויות עדכניים בהתאם", כתב. "הציפייה של מערכת הביטחון לקבל צ'ק פתוח בסכומי עתק ובהשלכות עצומות על המשק והכלכלה ואיכות החיים של אזרחי ישראל ללא שום חשיבה ביקורתית, סיעור מוחות, דיון מקצועי, ציבורי וממשלתי הינה לא לגיטימית ולא ריאלית, ובפרט לאחר כישלון ה־7 לאוקטובר ומה שקדם לו".
ייתכן שחיל האוויר חייב עוד 30 מטוסי קרב, אבל בואו ניתן לאנשי מקצוע בלתי משוחדים לבחון את הדברים
במערכת הביטחון לא נשארו חייבים וטענו כי סמוטריץ' מנסה לעשות פוליטיקה על חשבון הצבא. אבל הסבר ענייני מדוע לא לבחון בצורה מקצועית את הזרמות הכספים, הם לא הצליחו לספק.
כולנו רוצים שצה"ל ינצח, ושלחיילים שלנו יהיה את כל החימוש והציוד שהם נדרשים לו. אבל אי אפשר לתת להפקרות להשתולל ולפתוח את השיבר בלי הגבלה. מה שהיה לא יכול להימשך. הגנרלים שלנו היו ערוכים כידוע בצורה הטובה ביותר בערב שמחת תורה תשפ"ד. מה ההיגיון לתת להם עכשיו צ'ק פתוח ולשפוך ים של כסף בהתאם להבנתם ורצונם?
ייתכן שחיל האוויר חייב עוד 30 מטוסי קרב, אבל בואו ניתן לאנשי מקצוע בלתי משוחדים, שמבינים גם את המשמעויות הכלכליות שיוטלו על כל משק בית כתוצאה מתקציבי העתק הללו, לבחון את הדברים. אגב, 30 מטוסים זה לא רק מחיר הבאתם ארצה אלא גם הכשרת עוד טייסים, עלות חלפים, חימושים ועוד. בחשבון הסופי זה יוצא המון כסף, שכולנו נשלם בעתיד. אם צריך – ודאי, חייבים לקדם ולשלם. אבל מה אם לא ממש צריך?
בתפקידיהם כשרי ביטחון, בני גנץ ויואב גלנט נאבקו בעוז להגדלת והעצמת הפנסיות התקציביות ופנסיות הגישור במיליארדים, והסבירו לנו כמה זה חשוב לחיזוק המדינה. אבל האלופים שנהנים מתנאים פנטסטיים נתפסו עם המכנסיים למטה ביום פקודה. אז איך כל הכסף הזה עוזר לביטחון של עם ישראל? בצבא הקבע יש הרבה משרתים שחשוב שיהיו להם תנאים טובים, בעיקר דרגי קצונת הביניים והלוחמים, אלו שגילו נחישות ויוזמה ולמעשה הצילו אותנו ב־7 באוקטובר מאסון גדול עוד יותר. אבל במקום לתגמל אותם, לא לוותר עליהם, לעודד קצינים מסורים עם רוח לחימה וחשיבה יצירתית (ואת בני משפחותיהם שמשלמים על כך מחיר) ולנתב אליהם את התגמולים, עיקר הכסף מופנה למקומות אחרים ולא יעילים. הצבא טובע עד צוואר בהתנהלות הסתדרותית.
שר האוצר צודק, צריכה להיות עוד עין בוחנת. נכון, אנחנו בטראומה וחייבים צה"ל חזק, אבל בלי כלכלה חזקה לא יהיה ביטחון. בתחילת המלחמה הפגזנו באופן מסיבי כל ג'יפ חשוד, גם כשהיה אפשר לפגוע בו בפחות מזה. כתוצאה מכך, צה"ל נכנס ל"כלכלת חימושים". הגישה הזו נכונה גם במבט כללי יותר: דרושה התנהלות מערכתית נכונה ונבונה בכל הנוגע לתקציב הביטחון.
בתחילת השבוע קיבל שר האוצר חיזוק מנגיד בנק ישראל, פרופ' אמיר ירון, שקרא גם הוא לממשלה להקים ועדה אשר תדון בצורכי הביטחון ותקבע מסגרת לתקציב הביטחון העתידי. "אירועי 7 באוקטובר עוררו מחדש את הדיון הציבורי בגודל הרצוי של תקציב הביטחון ובעלויות שהוא מטיל על המשק", אמר הנגיד. "יידרש לקבוע מחדש את סדרי העדיפויות באופן אמין, שייצור ודאות תקציבית למערכת הביטחון, לצד גידור של הפגיעה בתקציבי המשרדים האזרחיים ועליית נטל המס על הציבור".
פרצה קוראת
אגב, להתנהלות לא מפוקחת יש השלכות נוספות, מעבר לבזבוז כספי הציבור ופגיעה בכלכלה: הזרמה של עשרות מיליארדי שקלים, עם אלפי ספקים וקבלנים, עלולה לשמש כר פורה להונאות, טובות הנאה, שוחד או גניבה. אף שבמשרד הביטחון קיימים מנגנוני ביקורת בתחומים הללו, אין להם יכולת לשלוט על הכול. דרוש פיקוח נוסף.
בעיה דומה קיימת גם בתחום ההוצאות האזרחיות. כמה יעלה שיקום העוטף? כמה יעלו הנזקים בצפון? כל מספר זוכה. עשרות "מומחים" שהתראיינו בחודשים האחרונים, זרקו מספרים במיליארדים. חלקם בעלי אינטרסים, העיקר לגרום ליושבים על הקופה לרופף את האצבע על השיבר.
הכלכלן הבכיר ד"ר אדם רויטר, יו"ר חברת "חיסונים פיננסים" וחברת הפינטק "הדג'וויז", ערך בדיקה לבחינת עלות השיקום בעוטף עזה. "מתברר שאם לוקחים רק את יישובי העוטף עצמם, מגיעים לכ־1.8 מיליארד שקל", הוא אומר. "אם נוסיף נזקים בשדרות, אופקים וכו', זה עוד כמה מאות מיליונים. נוסיף לזה את מה שקרה ביישובי הצפון ובניית מבני ציבור, וקיבלנו עוד כמה מאות מיליוני שקלים. בשורה התחתונה הגענו לאזור 2.5 מיליארד שקל, אולי קצת יותר. המספרים שרצים הם מנופחים ומוגזמים, ובדקתי את זה בכל המבצעים הקודמים. במלחמת לבנון השנייה וגם באירועים אחרים, היקף הנזק המוערך לעומת הנזק ששולם היה גבוה ב־50־80 אחוזים. המון קבלנים, שיפוצניקים וספקים ינסו לעשות סיבוב על המדינה. זורקים מספרים, אבל בסוף זה נטל על כולנו".
