איש ימין כתב אתמול (ד') בטוויטר את צירוף המילים "נוח'בות קפלן". זה ביטוי מדהים. מזעזע כמובן, אבל אם היינו מזדעזעים מכל מה שמישהו כותב בטוויטר לא היה לנו פנאי לעשות משהו שהוא לא להזדעזע. מדהים, כי אנחנו בעיצומה של מלחמה כבר חצי שנה נגד נוח'בות. זה לא כמו המילה "נאצים" שאיבדה לחלוטין את משמעותה המקורית. חמאס הוא לא זיכרון רחוק. זה ממש כאן, ממש עכשיו.
מה קרה, אם כן, שהוא נזקק למילה "נוח'בות"? איך בכזו קלות הוא ניתק את המילה ממשמעותה והפך אותה למטפורה? איך אפשר לדבר על מלחמה מטפורית כשברקע מתרחשת מלחמה אמיתית?
זה הזכיר לי את השיח החרדי במלחמה נגד הגיוס. ביטויים כמו "נמות ולא נתגייס", "נתגייס למערכה נגד הגיוס" ו"תינוקות שנשבו" – התרחקו אצלם כל כך ממשמעותם המקורית, עד שהדוברים לא שמים לב לצרימה שקורית כשמשתמשים במילים ובאמת יש מוות, אנשים באמת מתגייסים ובאמת יש תינוקות שנשבו. כאילו יש עולם אחר, מקביל, שבו המלחמה מתרחשת, ובעולם הסטרילי שלנו יש לנו את הפריווילגיה להשתמש במילים האלה כמטפורה. כאילו הן לא מצביעות על שום דבר.
אתמול, אחרי ערב השכבות קשה, הושבתי את בן השנתיים על המיטה ונאמתי; ילדים טובים, כך אמרתי, הולכים לישון בזמן. הם לא מרביצים לאבא שלהם, ולא צועקים בקול בג'יבריש באמצע סיפורי לילה טוב לאחותם הגדולה, והם לא עושים ערימה גדולה של כ־ל הצעצועים באמצע הסלון ולא מנפצים את המכונית החדשה כדי למצוא מה יש בתוכה.
הילד בהה בי. "אבא," הוא אמר בתום, כמעט בעלבון, "אבל אני ילד רע!".
איזה רגע מכונן! ימים שלמים הקדשתי כדי לחנך את הילד להיות ילד טוב, הסברתי לו על כל הדברים שילדים טובים לא עושים ושאלתי רטורית – "מי ילד טוב?", בניסיון שכנוע עצמי – והנה מכל הדברים האלה, השתכנע הילד שאם הוא רוצה לחיות כמו שצריך – או לעשות את הדברים שהוא רוצה לעשות – הדבר הנכון לעשות הוא להיות ילד רע.
במובן מסוים, ה"רע" וה"טוב" היו בשבילו מילים ריקות. לי ברור שהטוב הוא טוב והרע הוא רע, ודברים טובים עלי לעשות ומדברים רעים עלי להימנע. אבל אני כבר מבוגר ומחונך יחסית, שאמנם אוכל גומי במסתרים ולפעמים מוציא לשון במראה אבל ככלל משתדל לחיות את חייו כאדם מוסרי. בן השנתיים עוד לפני כל זה. "טוב" לא טוב עבורו משמעותית מ"רע". הוא בחן את הדברים א־פריורית, והגיע למסקנה ש"טוב" מסמן בשבילו דברים שהוא לא רוצה לעשות, ו"רע" אלה הדברים שהוא רוצה לעשות. ובכן, הוא ילד רע.
כשחשבתי על זה, עלה ההקשר של המילים הריקות "ימין" ו"שמאל" בארצנו הקטנה והחמודה. מילים שבעבר, אני מניח, סימנו אי אלו עמדות ביחס למשהו. למשל, השמאל רצה הסכמי שלום והימין רצה להקים התנחלויות. השמאל רצה הסכמי עבודה והסתדרות והימין רצה ממשלה רזה ושוק חופשי לחלוטין. אבל בהווה הן עברו איזה מכבש מילים רבתי, וכיום הן מילים שאומרות משהו אחר לגמרי. לתקופה מסוימת, "ימין" היה תמיכה בביבי ו"שמאל" היה להחליף אותו. במידה מסוימת, קצת חזרנו לשם לאחרונה, לביבי. אבל ימין ושמאל היו רק דוגמה, הרי דיברנו על הכל – על המלחמה, על האויבים, על בריגדות, על משמר – ופתאום הדברים האלה קורים באמת. הם באמת כאן. ומי שממשיך להשתמש בשיח הזה, כאילו לא מעכל שזה באמת כאן.
זה מה שכל כך מדהים ב"נוח'בות קפלן". הרי זה שיח של 6 באוקטובר. שיח שאנחנו לא יכולים לדבר אותו באמת במלחמה – זה מגוחך, בעצם. על גבול ההזיה. אבל הוא לא אמר "נאצים" ולא "חברי חמאס", אלא השתמש בביטוי של 7 באוקטובר. כמובן שהוא לא מייצג אף אחד, בטח לא את הימין (מי הם?) או השמאל (מי הם?), אבל אני חושב אחרת; הרי עברה חצי שנה. מה למדנו בחצי השנה הזו? האם למדנו מיהו באמת "אויב" ומיהו רק מטפורה, כזו שאי אפשר להשתמש בה יותר? האם למדנו מהי "מלחמה"? האם הצלחנו לבודד את מה שחשוב ומה שלא?
כשאנחנו עצמנו באים לדבר, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו באיזו שפה אנחנו מדברים והאם אנחנו מצליחים לזכור כל הזמן הזה – בעודנו מנהלים את השיחה – שיש אנשים שבאמת חטופים בעזה, שיש אנשים שבאמת נלחמים שם ושאפשר לדבר במטפורות ובמסך עשן רק כשהתותחים לא באמת רועמים ברקע.
