הימים הזכורים לי ביותר מילדותי בשכונת כפר-גנים בפתח-תקווה הם ימי חמישי. ברגע שיום הלימודים הסתיים ידעתי שהיום האמיתי מתחיל. זה החל בארבע אחר הצהריים, בצפייה בשידור הישיר של הפרק השבועי של זהו זה, והמשיך בשמונה בערב, עם משחקה של מכבי תל-אביב בגביע אירופה לאלופות בהיכל הספורט ביד אליהו. אורי לוי שידר מהמגרש ורפי גינת, הכרוז הטנורי, הטריף עשרת אלפים צופים כאשר קרא למגרש את חבורת הלוחמים עם הגופיות הצהובות של "עלית".
בזה אחר זה הם עלו למשטח לקול צהלות הקהל: מוטי ארואסטי, לו סילבר, טל ברודי, אולסי פרי, ארל ויליאמס, ולסיום – כשרמת הדציבלים עלתה בשתי דרגות והרעידה את האולם כולו – מיקי ברקוביץ', האחד, היחיד והמיוחד. מספר תשע, שהפך לאגדה כבר בימיו כשחקן, עם התנועה האלגנטית לסל שקושטה מדי פעם עם כדור מאחורי הגב, היד הנהדרת מחצי מרחק, והדבר שאיש לא יכול ללמד: היכולת לקחת אחריות ברגעי ההכרעה, לעמוד בלחץ ולקלוע את הסל המנצח.
אני זוכר את קצב פעימות הלב שלי עולה כשהכדור נע בין השחקנים ומגיע לבסוף לברקוביץ' האמיץ וקר הרוח, שפשוט צולף את הכדור אל תוך הטבעת. במכבי או בנבחרת, מיקי תמיד הגיע ברגע הנכון ובזמן המתאים, וידעת שאפשר לסמוך עליו. הוא בין האדריכלים הבכירים שהפכו את הכדורסל הישראלי לשם דבר באירופה, עם העפלה לפסגות שלא הכרנו. הוא היה שם כשמכבי תל-אביב הפכה מקבוצה ישראלית בכירה לאימת אירופה, עם זכיות ראשונות בגביעי אירופה ובגביע הבין-יבשתי, והגיע עם הנבחרת לגמר אליפות אירופה מול ברית המועצות וטקצ'נקו האימתני, הישג שאיש לא יעז אפילו לחלום עליו היום.
הוא פספס קריירה בטוחה ב-NBA רק כי ראשי מכבי האמינו שיש להם זכות לחסום בפניו את האפשרות להיות הישראלי הראשון שעושה זאת. בשנות השיא שלו, ברקוביץ' היה פופולרי יותר מכל ראש ממשלה, זמר מפורסם או כוכב קולנוע. הגשש החיוור ביססו עליו מערכון מיתולוגי, גידי גוב ניסה לנשק את רגליו בלילה גוב, הוא כיכב באינספור מסעות פרסום מסחריים, ואם היה נולד שלושים שנה מאוחר יותר בטח היו לו היום עוד מאה מיליון דולר בבנק.
גם כשמכבי הראתה לו את הדרך החוצה, האהבה למשחק הובילה אותו לעוד שנים נפלאות במכבי ראשון-לציון, וגם אותה הוא הפך לקבוצת צמרת מנצחת. אחרי שביקש לשחק בעונת פרידה אצל הצהובים, ומבוקשו לא נענה, הוא תלה את נעליו וזכה למשחק פרידה מפואר מנבחרת אירופה, שלשמחתי זכיתי לצפות בו.
השבוע התבשר ברקוביץ', שחגג שבעים לאחרונה, על זכייתו בפרס ישראל בתחום הספורט. אין ראוי ממנו. הנפלאות שהציג הפכו אותו לגיבור על-זמני ולסמל ישראלי של מופת והצלחה. מעטים הם האנשים כמותו, שהצליחו להיכנס ללב של כל כך הרבה אנשים. הבחירה בו היא גם אות כבוד לחברה הישראלית, שמוכיחה שהיא יודעת לכבד ולתגמל את מי שעשו בשבילה כל כך הרבה.
