אני כתבתי כך: ״בהחלט אפשר להניח שהסכמה על מספר גדול של שאלות עקרוניות מאפשרת דו־שיח והסכמה גם על שאלות אחרות״. קמיל פוקס ביקש שינוי קל: ״בהחלט אפשר להניח (או לפחות לקוות)״. כך אכן מופיע המשפט בהערות השוליים של היום השמיני מאת מיכה גודמן, המפעל הספרותי האחרון שפרופ׳ קמיל פוקס ואני היינו מעורבים בו יחד – במקרה הזה בתפקיד משני כמובן, של להקת הסוקרים הבוחנת את התזה באמצעות מספרים.
זו הייתה בקשה אופיינית לו: ״או לפחות לקוות״. אני רציתי לקבוע עובדה, פוקס ביקש להזכיר שתוצאה של סקר היא רק עובדה למחצה. לפעמים היא רק מענה למשאלה: הנתונים אילמים ואטומים, ואנחנו מוצאים בהם את מה שנוח למצוא.
פרופ׳ פוקס מת ביום רביעי, בגיל 78. המוות אורב לו כבר שנים, אבל הפתיע בפתאומיותו השבוע. ביום שני עוד התעקש לנסות לנתח ערימה של מספרים. שאלתי אותו: אתה מרגיש טוב? הוא אמר: אם אעבוד, אולי ארגיש טוב יותר. העבודה הייתה על סקר מעניין שנתוניו טרם פורסמו, המתעמק בתת־קבוצות בימין הישראלי. פוקס היה איש שמאל, מצביע מרצ דרך קבע. אבל יותר משהיה איש שמאל, הוא היה איש סקרן, כמעט גרגרן של מספרים ונתונים. אחרי מאות, מחקרים, אלפים, היה אפשר להניח שיתעייף. אבל מעת לעת היה מתקשר בהתרגשות: תראה מה שלחתי.
"נו, מה כבר יכול להיות?", הייתי תוהה, "עוד מספרים".
פרופ' פוקס נולד וגדל ברומניה, ומעת לעת סיפר על ימי העלייה לארץ, על הלימודים בכפר הנוער ועל ההחלטה הנחושה שלא יחזור למולדתו (הוא חזר לביקור אקדמי, אחרי לא מעט שנים). אם היה ממשיך בדרך של ימי הנעורים, אולי היה יוצא ממנו רפתן. אבל פוקס הלך ללמוד מתמטיקה וסטטיסטיקה, נעשה פרופסור, וכתב מחקרים משפיעים על ניסויים קליניים בתחום הגנטיקה והרפואה.
בציבור הרחב הוא מוכר משום שהיה סוקר שהופיע במדגמי ליל הבחירות. לפעמים קלע טוב מאחרים, לפעמים פחות. הניסיונות המגושמים של בעלי עניין, שוחרי טובתו או רעתו, לרומם דיוקים או לנגח פספוסים, הרגיזו אותו לפעמים אבל בדרך כלל הצחיקו. הציבור מצפה ליותר מדי, אמר מעת לעת.
כאשר תוצאות הבחירות מוכרעות בפער קטן בידי מצביעים שמחליטים ברגע האחרון, היכולת של סוקר לדייק בדיוק היא במידה רבה תוצר של מזל. מי שדייק בבחירות האלה, ידייק פחות בבחירות הבאות. אין טעם לנפח את החזה, כי בסיבוב הבא האוויר יצא ממנו בשריקה.
פעם שאלתי אותו מה לדעתו תפקידו של הסוקר בחברה דמוקרטית. הוא תמה על עצם השאלה. אחר כך אמר: לספק מידע. אנחנו ספקים של מידע, ורצוי שיהיה מהימן. אם המידע מועיל למישהו בקבלת החלטות, במה לתמוך, למי להצביע, כיצד לחשוב על מדיניות – מילאנו את תפקידנו. אבל רצוי שיהיה מהימן, חזר ואמר. פוקס היה ישר כסרגל, לפעמים ישר עד כדי נדנוד, לפעמים ישר עד כדי שעמום. פעם כתבתי: ״בחמישי שעבר שאלנו מאה בוחרי מרצ במי הם תומכים״. פוקס שלח הערה: ״היו רק 99 משיבים״.
אי אפשר לעגל? אי אפשר לעגל.
לפני כמה חודשים היה סקר שתוצאותיו היו לגמרי לא הגיוניות. היה ברור שהתוצאות לא עלו יפה. מה עושים, שאל מי ששאל את פוקס. יש שתי אפשרויות, השיב, האחת – לפרסם את המספרים ולומר שהם לא נראים הגיוניים, אבל זה מה שיצא. השנייה – לא לפרסם אותם. זאת הגמישות היחידה שהתיר מעת לעת למי שעבדו איתו: לא יצא הגיוני, או לא יצא כמו שרציתם – אל תפרסמו.
הוא אהב את ישראל אהבה משונה. הוא אהב אותה כמו מי שגדל במקומות אחרים, וזוכר שמקומות אחרים יכולים להיות גרועים יותר. ישראל כמובן גם הרגיזה אותו, תסכלה אותו והדאיגה אותו.
כשעבד על ממצאי הסקר של היום השמיני, התלבט כל הזמן אם אפשר לשאוב מהם עידוד וכיצד. את המחקר עשינו באמצעות המיזם המשותף שלנו: אתר המדד, ששותף בו גם נוח סלפקוב. כמה שעות לאחר שפוקס נפטר, מצאתי את דוא"ל התשובה שלו על ההצעה המקורית להקים את המיזם הזה: 24 באוגוסט 2020. ״אם תרצו אותי אצטרף ברצון, ודי בהתלהבות״, הוא כתב. הסברתי שאין תקציב, אין מימון, יש רק רעיון ורצון לנסות את הדבר הזה. אבל הוא כבר מזמן עבר לשפה מעשית, שלח טבלאות, שאלונים ומאמרים אקדמיים עם מידע רלוונטי.
בתור מי שמבקש לדוג זיכרונות, ההתכתבות עם פוקס הייתה מתסכלת. כי הוא היה אדם ענייני, מעשי, לפעמים חותך בפתאומיות כדי לעבור לדבר הבא. רוב הדוא"ל מודיע "מצ״ב אקסל עם הנתונים שביקשת", "מצרף את הניתוח עם ההצלבות שנראות לי מתאימות" או "שים לב למה שיצא בעמודה השלישית". במיילים כאלה קשה למצוא אהבה.
"תגיד", הוא שאל לפני חודש וחצי בערך, "אני במרחב ההסכמה?" שאל, וכהרגלו צחק. זאת הייתה שיחת טלפון לבירור הדדי של משמעות הנתונים שאספנו במחקר לספרו של גודמן. המטרה הייתה לברר כמה ישראלים נמצאים במרחב ההסכמה, אבל פוקס התקשה להבין את מי מרחב ההסכמה מכיל, והאם הוא – פוקס – מצוי בו. הצעתי שננסה לבדוק. שאלה ראשונה: עד כמה חשוב לך שישראל תהיה מדינה יהודית? חשוב מאוד, הוא אמר. ועד כמה חשוב שתהיה מדינה דמוקרטית? חשוב מאוד. ובעניין הזכויות של ערביי ישראל? צריך להיות שוויון.
ומה עם פינוי התנחלויות מבודדות? פוקס נעצר: תזכיר, מה האפשרויות? הזכרתי: ״כמה שיותר מהר״, או ״תלוי בהתפתחויות, אולי בטווח הבינוני־ארוך״, או ״אף פעם לא״. והוא אמר: טוב, אתה יודע מה עמדתי. ואני השבתי: כמה שיותר מהר. והוא אמר: נכון. ואני שאלתי: גם עכשיו, אחרי 7 באוקטובר, היית מפנה כמה שיותר מהר? הוא שתק לרגע. "לא יודע, אולי הייתי מחכה קצת", ענה הפרופסור, ואז שאל: "נו, אז אני במרחב ההסכמה?"
