מי שיכרה אוזן למדורת השבט הישראלית, יגלה שהצירוף הדָליק "אש זרה", שגחליו הלוהטות הוטמנו בתודעה העברית בפרשת שמיני שתיקרא מחר בבתי הכנסת, עודו מלחש בשפתנו. למעשה, הוא בוער ביתר שאת כבר יותר משנה ברצף, מאז שהתרגשה לחיינו הרפורמה המשפטית והציתה אש מחלוקת. בעירתו אף הוסיפה והתגברה למן היום השביעי של אוקטובר, שבו המטירו עלינו אויבינו אש אימים אחרת, ממיתה.
כל צד בתורו מאשים את האחר שהוא מצית "אש זרה" בשיח הישראלי: אלה מאשימים את הפוליטיקאים האוחזים בהגה ונאחזים בכיסא, ואלה מאידך גיסא מטיחים במפגינים שהאש שניצתה באיילון או בבלפור אינה אלא אותה האש המקראית של נדב ואביהוא, בני אהרן. האש הזרה מצטיירת כאן כקללה חריפה מאין כמותה, סמל לכוח שורף ומכלה שכניסתו לקודש־הקודשים של הישראליות היא סכנה נוראה.
לכאורה זה פשוט, שהרי נדב ואביהוא הקריבו אש זרה אשר לא נצטוו עליה, ונספו כשאש א־לוהית ירדה על המשכן. אין צורך להיות פרשן מבריק כדי להבין מדוע כל רעיון פזיז וכל התנהגות חסרת אחריות שעלולים לגרור את משכננו הנוכחי (ולא לשווא נקראה הכנסת משכן) אל עברי פי פחת ייתפסו כגרסה עכשווית של אותה אש זרה ממש.
אבל דווקא צלילה אל הים האינסופי של הפרשנות היהודית לאורך הדורות – מחורבן בית שני ועד זמננו – תגלה מבט אחר לחלוטין על הצמד נדב ואביהוא ועל האש שהציתו. המדרשים שנולדו אחר חורבן בית שני, פרשני ימי הביניים, חכמי הקבלה, מורי החסידות והוגי תנועת ההשכלה, ואפילו המשוררת זלדה בישראל של שנות השבעים – כל אלו רואים בנדב ואביהוא דמויות המוארות באור יקרות, ונוטים חיבה ולעיתים אפילו הערצה לאש הזרה שניסו להעלות.
"להוסיף אהבה על אהבה", אלה מילותיו של המדרש העתיק ספרא, שנתעצב כנראה בארץ ישראל של ראשית הספירה, בתארו את כוונתם האמיתית שעמדה מאחורי הבערת האש הזרה. המדרש גם מספק סיבה אחרת למעשיהם: הם ביקשו להוריד את השכינה למשכן (הרי מהו משכן בלי שכינה?), וכמו שקורה פעמים רבות במשימות קשות ויומרניות – הניסיון נגמר בכישלון. לפי הרוח הזאת, נדב ואביהוא אינם דמויות "אפיקורסיות", אלא דווקא גיבורים טרגיים.
הבחירה הזאת, לקחת את מי שקיבלו עונש שמיימי אכזר ולציירם כמעין קדושים מעונים במקום להופכם למוקצים מחמת מיאוס, מקבלת את הצדקתה מדברי משה רבנו עצמו לאהרן אחיו: "בקרוביי אקדש". הא־ל קידש את שמו דרך נדב ואביהוא בשל קרבתם המיוחדת אליו. הפרשנים מעולם לא ראו כאן קרבה "משפחתית", שמבטאת את היותם של נדב ואביהוא בניו של הכוהן הגדול, אלא קרבה רוחנית: נדב ואביהוא הגיעו הכי קרוב שאפשר אל הא־לוהים השוכן בערפל, ולפי הרעיון המדרשי המפורסם שמביאים רש"י ואחריו הרמב"ן, ייתכן שנתקרבו אפילו יותר ממשה ואהרן גם יחד.
איך ייתכן שמי ששיחקו באש ונכוו הם הקרובים ביותר לא־לוהות עצמה? אולי התשובה שנמצאת בדמותו המסתורית של החכם היהודי מר שושני, שעלה לאחרונה לתודעה בזכות הסרט המופלא שהקדיש לו הבמאי מיכאל גרינשפן (וישודר בעוד כשבועיים בכאן 11). שושני נע, לפי עדות תלמידיו, בין זוהר של גאונות לאש של שיגעון. הסיפורים עליו רוקמים דיוקן של מי ששובר פעם אחר פעם מוסכמות יסוד של החברה: הוא התלבש אחרת, דיבר אחרת, התנהג אחרת.
רבים ודאי היו מתארים אותו כדמות שבוערת בה אש משונה, זרה לעומת המקובל – ודווקא הוא העלה את ניצוץ המחשבה בלב כמה מן החושבים היהודים הגדולים ביותר של המאה ה־20, ובהם עמנואל לוינס, אלי ויזל ופרופ' שלום רוזנברג. הם העידו שדווקא הליכתו אל הקצוות המסוכנים הולידה בהם את שאלות הקיום הגדולות, וממילא גם את התשובות הגדולות שביקשו להשיב ביצירתם.
הבנתם של חכמינו שמעשה נדב ואביהוא מסוכן, אך בהחלט יש בו גם צד של אמת ושל גדולה, עומדת בעיניי ביסוד הסיפור היהודי. קו מקשר בין נדב ואביהוא לנכונותו של דוד בן־גוריון להכריז על מדינה בתש"ח גם בניגוד לחששות הרציונליים מאוד. כדי לחצות את התהום מוכרחים להיות נכונים להתקרב אליה. כדי להדליק נר יש לאחוז בגפרור אשר להבתו הקטנה עלולה להצית שרפה.
הדברים נכונים גם לזמן הזה: נדב ואביהוא היו שוברי קונספציות. הם עשו מה שעשו בלי לקבל הוראה מפורשת מגבוה, וההשלכות אכן היו מחרידות. קונספציה לא נולדת מן הריק, יש לה סיבות טובות, ועל פי רוב מי שמפקפק בה עתיד להיכוות. ואף על פי כן, תרבות מוכרחה שיהיו בה גם מי שמוכנים ללכת אל מעבר לתרדמה הנעימה של הקונספציות המוכרות.
חצי שנה של מלחמה מאחורינו, ומבעד לעשן הוויכוחים הפוליטיים נדמה שאין מי שמציעים חזון וחוזה אחרים, זרים לאלו שהציעו לחברה הישראלית בטרם פרצה האש. האם קיימת עוד בקרבנו רוח הגבורה שמצאו החכמים אצל נדב ואביהוא, זאת שזלדה כתבה עליה בשירה "הימים הבוערים": "לָמוּת כְּמוֹ בְּנֵי אַהֲרֹן / בְּהַקְרִיבְךָ אֵשׁ לֵא־לֹהִים – / נַעֲלֶה מִבַּיִת נֶחְמָד / נַעֲלֶה מִגֶּפֶן שֶׁל זָהָב".
