בין הלחימה בפאתי עזה להפגנות ברחוב עזה, זה היה שבוע של מפנה. משהו נפרם. האחדות שנכפתה עלינו בראשית המלחמה נשחקה בחלוף הזמן. עצימות הלחימה פחתה, והאמון, שהיה מלכתחילה אפסי בחלקים לא מבוטלים בציבור, אזל. בקרב משפחות החטופים אפשר למצוא, מטבע הדברים, כמעט כל עמדה פוליטית. אחדות מהן משוכנעות שראש הממשלה הוא המכשול לעסקה. גם אם הן טועות, חלק מתפקידה של הנהגה הוא לרכוש את אמון העם, לתחזק אותו, ולשדר אמפתיה והקשבה וכנות. זה לא קורה.
המחאה עלתה שלב בימים האחרונים: ביום ראשון בערב נרשם שיא במפגינים שעלו לירושלים מאז 7 באוקטובר, אבל מיד לאחר ההישג הזה הבקיעו מובילי ההפגנות שני גולים עצמיים מרהיבים. "אחים לנשק" שוב טעו בניווט כשכיוונו את הצעדה שלהם ללב מאה שערים. לכאורה דווקא למחאה על חוק הפטור מגיוס יש פוטנציאל להתרחב הרבה מעבר לחשודים המיידיים של בלפור וקפלן, אבל הבחירה להגיע לשכונה החרדית הקיצונית בירושלים, בידיעה שיתפתחו שם עימותים, הפכה גם את ההפגנה הזאת מנושא עקרוני לפרובוקציה.
ביום שלישי בלילה הטעות הייתה חריפה עוד יותר. במקום להרחיב בהדרגה את מספר המפגינים בעצרות סולידריות שקטות עם משפחות החטופים, בקרב מובילי ההפגנות היו מי שהעדיפו להלהיט את המחאה עד להפלת המחסומים סביב בית ראש הממשלה ועימותים עם המשטרה. אלא שפריצת מעגל האבטחה פוגעת ביכולת להרחיב את מעגל המפגינים. השלכת הלפיד הבוער לעבר פרש המשטרה דחקה לבתים גם חלק מאלה שיצאו לרחוב באותו לילה. זה ניכר גם בתגובות שהגיעו מראשי המחנה הלעומתי לנתניהו. אלקין וסער מתחו ביקורת על האלימות ברחובות, חילי טרופר הזהיר מפני ״מחאה אלימה שעלולה לפרק את ישראל״, ובני גנץ עצמו קרא למפגינים "לא לחזור ל-6 באוקטובר". זה היה רגע של התנגשות בין המחנה שמבקש להחליף את נתניהו ובין מי שמסומן כמנהיגו בכל הסקרים.
גנץ זיהה את הזעם בתוככי הבייס שלו. במסיבת עיתונאים בהולה שכינס, אחרי שלשה שבועות של שתיקה, ניסה כדרכו לאזן שוב. מעבר להבטחה שלא יֵשב בממשלה שתחמיץ עסקת חטופים, הוא נקב לראשונה בתאריך רצוי מבחינתו לבחירות. העובדה שחבר בכיר בקבינט המלחמה מסמן מועד לא רחוק לשיבה אל הבוחר, אף שהקרבות עדיין מתנהלים, היא הישג של המפגינים. גנץ עשה זאת בהבנה שדווקא מועד בחירות מוסכם עשוי לצנן את הלהט ברחובות. הוא הציע את ספטמבר, אבל זאת בעצם ראשיתו של משא ומתן. הטווח האפשרי מגיע גם לראשית 2025, כפי שהציע גדעון סער, אולי אף רחוק יותר. אם יגיע להבנות עם נתניהו, גנץ מתכוון להישאר בממשלה במשך כל מערכת הבחירות, וינסה גם לצרף אליה את ליברמן ולפיד, כדי שיישאו באחריות משותפת בימי ממשלת המעבר באופן שישאיר את מרבית מהלכי הלחימה בהווה מחוץ לקמפיינים.
אם נתניהו יתמיד בסירובו, המחנה הממלכתי צפוי לפרוש במהלך כנס הקיץ. זה יהיה בין אמצע מאי לסוף יוני, אולי בתירוץ של חוק הגיוס שאמור להיות מוגש אז, בכפוף כמובן להתפתחויות בחזית הצפון.
*
השיח הפופוליסטי על ביטול הפגרה נשען על חוסר היכרות של הציבור ושל משפחות החטופים עם עבודת הכנסת. זה אכן נראה רע מאוד שהח״כים יוצאים לחופשה בזמן שלוחמינו בחזית וחטופינו במנהרות. אבל האמת העגומה היא שאין להם כל השפעה על הנושא. קבינט המלחמה הוא הפורום המשפיע, והקבינט הרחב נושא באחריות הרשמית. ועדות רלוונטיות בכנסת ממילא יעבדו בזמן הפגרה, ואם תהיה חקיקה לצורך המלחמה, גם אותה אפשר לקדם בכינוס מיוחד של המליאה. האופוזיציה קידמה את רעיון ביטול הפגרה מסיבות אחרות: הממשלה מקבלת חסינות כמעט מוחלטת בימי החופשה, כשאי אפשר לקדם הצעות חוק לפיזור הכנסת. אם אין פגרה, בכל רגע אפשר לפרוץ לבחירות אם יש לכך 61 אצבעות.
כמובן, גם לנראות יש משמעות, ודאי אם בעיני חלק ממשפחות החטופים הנוכחות בכנסת הפכה לחלק משגרת הפעילות. זוהי כתובת רשמית, מקום להשמיע בו את קולן ולהסתכל לנבחרי הציבור בלבן של העיניים. את זה צריך לאפשר בכל מועד, בדיוק כדי להזים את הטענות על ניכור בין צמרת מקבלי ההחלטות לאלו שנחטפו ולמשפחותיהם. אלא שאחרי חלק מהמפגשים האלה, המסקנה המבישה היא שאולי כבר עדיפה פגרה נטולת עלבונות על פני קריאות "יאללה יאללה".
*
ידענו מראש שזאת לא תהיה מלחמת ששת הימים, וגם לא ששת החודשים. ובכל זאת, אפילו בלי להפעיל סטופר לצה״ל ולדרג המדיני, זהו זמן מתבקש לסיכום ביניים מ-7 באוקטובר ל-7 באפריל. ברשימת ההישגים, שרובם טקטיים, אפשר למנות ההרס הנרחב ברצועה, חיסול אלפי מחבלים, השמדת היכולת הרקטית של חמאס וכן כמה חיסולים: אחמד ר'נדור ומרואן עיסא בעזה, ומה שמיוחס לישראל – ערורי בלבנון וזאהדי בסוריה.
המלאכה שנותרה רבה מאוד. 134 חטופים עדיין במנהרות חמאס, ורשימת המתים מקרבם מתארכת ככל שהזמן נוקף. מוחמד דף ויחיא סנוואר עדיין בחיים, וחמאס ממשיך לתפקד כמנגנון יעיל עם פיקוד ושליטה, גדודים פעילים ברפיח, וניהול של חלוקת המשאיות עם הסיוע בצפון הרצועה. שישה חודשים אחרי הטבח, גם שיקום יישובי העוטף טרם החל. עשרות אלפי פליטים מגבול הצפון עדיין במלונות, ללא מועד חזרה. הפינוי הבהול והנרחב שלהם בחסות הטראומה של ימי הקרב הראשונים מתגלה כטעות אסטרטגית שמערערת את האחיזה בחבלי ארץ נרחבים. חיזבאללה מצליח להחזיק חזית רחבה פתוחה, שמעמידה את המערכת הצבאית ואת המשק הישראלי באופן מתמיד על סף מלחמה.
בחודשים האחרונים, במקביל להפחתת הפעילות הצבאית ברצועה ורענון המילואימניקים שחוזרים עכשיו לסבב נוסף, נכתבו מילים רבות על ניצחון מוחלט. המעשים היו מעטים. נתניהו השקיע הרבה בבילדאפ לפעולה ברפיח, אבל הכניסה עצמה מתמהמהת. אפילו פינוי הפליטים מערי האוהלים סמוך לגבול מצרים טרם החל. גורם ביטחוני בכיר ניסה השבוע לתאם ציפיות ולהסביר בשיחות סגורות שגם אחרי הפעולה הנחוצה ברפיח המציאות לא צפויה להשתנות באופן דרמטי. נשארו שם הגדודים השלמים האחרונים של חמאס, וצריך לפרק אותם, אבל גם במחנות המרכז יש עדיין פעולה צבאית מאורגנת של חמאס ואפילו בצפון הרצועה הוא חי ובועט. דווקא המבצע המבריק בשיפא בשבועות האחרונים מוכיח כמה נותר להשלים.
בישראל נשבעים שיהיה תמרון ברפיח, גם במחיר התנגשות חזיתית עם ארה"ב, אבל לציבור לא נמסרה תשובה משכנעת לגבי ההשלכות של עימות עם האמריקנים על יכולת הניהול של מערכה אפשרית בצפון. משיקולים מבצעיים או מדיניים, הדרג המדיני בוחר לנהל מלחמה בעצימות משתנה. במקום רצף נחוש ומהיר שיקדים את השעון המדיני הממהר, ננקטה פעולה איטית יחסית, בשלבים, עם הפוגות ממושכות. החיפזון מהשטן, אבל הזמן החולף מועד לשיבושים. הפגיעה בשגגה בפעילי ארגון המטבח העולמי השבוע, למשל, היא טעות מצערת מהסוג שקורה במלחמות, אך התוצאה עלולה להיות הגבלת מרחב התמרון של צה"ל במעלה הדרך. מה שלא נשיג מהר, אולי לא נשיג בכלל. מוסר השכל: השמירה על המורל הלאומי לא יכולה לבוא על חשבון דרישה נוקבת מהמערכת לניעור חשיבה. לישראל אין עוד שישה חודשים.
