תוכניתו של מפקד כוח קודס בעשור שעבר, קאסם סולימאני, להציב טבעת אש סביב מדינת ישראל בציפייה להצטרפות זירת הפנים בהתקוממות ערביי ישראל, באה לידי ביטוי במלחמה הנוכחית. עם זאת, היא הופעלה רק באופן חלקי: חיזבאללה הצטרף למלחמה באיחור לא מוסבר ובאופן מוגבל, ובכל זאת הצליח ללכוד את ישראל במבוכה האסטרטגית הכרוכה בעקירת עשרות אלפי תושבים מבתיהם ובריתוק יחידות צה"ל לזירה הצפונית בשעה שהיו יכולות לסייע בהכרעת חמאס בדרום. המלחמה נמשכת כבר חצי שנה ללא אופק לסיום, דבר שנובע ממהות האיום הביטחוני החדש הטמון במערכת האזורית שבנו האיראנים למלחמה נגד ישראל.
גם כשתסתיים המלחמה בהישגים צבאיים ניכרים, היא כנראה לא תבטל את מגמת ההתפתחות של תוכנית סולימאני. במבט ראשון נדמה שתוכנית המלחמה הזאת משיבה את ישראל למציאות של השנים הראשונות לאחר הקמת המדינה, בתרחיש שמכנים במערכת הביטחון: "מקרה הכול". אולם יש בתוכנית סולימאני ממדים חדשים.
איומי צבאות ערב בשנות החמישים חתרו גם הם להשמדת מדינת ישראל, אולם מאז השתנו דרכי הפעולה ומידת התחכום האסטרטגי. איום השמדת ישראל בידי צבאות ערב במאה הקודמת התבסס על שיטות לארגון כוחות הצבא ולהפעלתם שמקורן במלחמת העולם השנייה. למול הדפוסים האלה התווה דוד בן־גוריון את תפיסת הביטחון הישראלית, שהתבטאה בהישגי צה"ל אשר הגיעו לשיא במלחמת ששת הימים. רעיון המלחמה האיראני, לעומת זאת, מבוסס על צורת המלחמה החדשה שהתפתחה במאה ה־21. עיקרי השינוי מתאפיינים בכלי לחימה חדשניים ובתפיסות מלחמה אחרות. הם כוללים נחילי כלי טיס שמופעלים מרחוק, רקטות מדויקות וטילי שיוט פשוטים להפעלה בכמויות גדולות. בתפיסת המלחמה החדשה הלחימה גם מתמקדת במרחבים בנויים בסביבת האוכלוסייה האזרחית. במכלול הרחב השינויים האלה מאתגרים את יסודות תפיסת הביטחון הישראלית המסורתית, וחושפים את תורפותיה ומגבלותיה.
בנקודת המוצא של תפיסת הביטחון של בן־גוריון ניצב מתח מהותי בלתי פתור הנובע מעומק הסיפור הציוני. הוא נתבע למענה על הפער בין ההבטחה לגאולת העם ממצוקות הגלות ובין הקיום תחת איום מתמיד.
בממד הניהולי־הממשלתי המתח הזה התבטא בהתלבטות מתמדת בין החובה להתמקד במשימות לאומיות־חברתיות חסרות תקדים – קליטת העלייה ופיתוח הכלכלה, התשתיות ומערכת החינוך – ובין כורח ההשקעה בבניית צבא גדול וחמוש. במתח הזה, שבימים אלה מתחדד מחדש, הוצבה תפיסת הביטחון הישראלית המסורתית על העדפת ההתמקדות בכוח המחץ על פני כוח העמידה. "כוח המחץ", במושגי בן־גוריון, מתבטא במרכיבים הצבאיים המגויסים בפועל ללחימה, ואשר ממוקדים במאמץ מהיר להכרעת האויב.
במושג "כוח העמידה" התכוון בן־גוריון לא רק לכושר העמידה המנטלי של העורף האזרחי, אלא בעיקר לממדי הפוטנציאל המדינתיים – כולל חומרי גלם וכושר ייצור – המאפשרים את מאמץ המלחמה, בעיקר כשהיא מתמשכת. מתוך הכרת מגבלות כושר העמידה הישראלי שאף בן־גוריון להכרעת המלחמה בזמן קצר.
מלחמת חרבות ברזל, כמו זו שבאוקראינה, מלמדת על חיוניות גדלה והולכת של ממדי כוח העמידה. מתוך המצב הישראלי, הנדרש תמיד לאיזון בין שאיפת החיים הנורמליים ובין כורח המאבק, חתרה תפיסת הביטחון כאן להכרעה מהירה של המלחמה בזמן קצר, בציפייה לשוב במהירות לשגרת הנורמליות. לנקודת הליבה הזאת מכוונת תוכנית המלחמה האיראנית את מאמציה, בהובלת שיטת מלחמה המיוסדת על מאמץ לשלילת היכולת הישראלית להשיג הכרעה מהירה. מדובר במאמץ מכוון לדחיקת מדינת ישראל למרחבי החולשה המאפיינים אותה בכל הקשור לממדי כוח העמידה.
מול ההיערכות של חיזבאללה, לדוגמה, בעומק לבנון ובסוריה, ברור שלא די בכיבוש דרום לבנון כדי להשיג הכרעה. יתרה מזאת, באמצעות כלי המלחמה החדשים שמפעיל הארגון יכול איום האש על מדינת ישראל להתממש ולהימשך לאורך זמן גם ממרחק אלפי קילומטרים.
במציאות הזאת, אל מול מעטפת האיומים שהציבה איראן בגבולות ישראל מתחייבת חשיבה חדשה על הדרכים להשגת תוצאת ההכרעה ועל המאמץ לבניית יכולת עמידה במלחמה ארוכה ומתמשכת. במצב הזה נראה שבן־גוריון היה יודע להסביר עד כמה נדרשת למדינת ישראל תפיסת ביטחון לאומי חדשה.
