שאלת "היום שאחרי" ברצועת עזה מעסיקה כיום רבים במערכת הביטחון ובתקשורת הישראלית. דא עקא, ככל שחולפים הימים ואירועי ה־7.10 מתרחקים והופכים להיסטוריה, אנו עדים לשיבתה של הקונספציה, גם אם בלבושים אחרים. אותה הגברת בשינוי אדרת.
כזה למשל הוא הריאיון במקור ראשון שערך יאיר שלג עם ד"ר מיכאל מילשטיין, מזרחן שקרנו עלתה בעת האחרונה כמי שניבא את מתקפת חמאס ב־7.10 (הראיון התפרסם משום־מה דווקא במוסף הספרותי־תורני "שבת" של מקור ראשון; אולי משום שבנביאים עסקינן). מי שטרח לקרוא את הראיון עד תומו התאכזב לגלות שחזונו המזהיר של ד"ר מילשטיין לאזורנו היא היפרדות מהפלסטינים – שתי מדינות לשני עמים – שהלוא אין אלטרנטיבה אחרת.
מנגינות דומות נשמעות מפיהם של בכירים לשעבר במערכת הביטחון ובעיקר ע״י מומחי הביטחון של המכון למחקרי ביטחון לאומי ה-INSS, שמכוח רזומה העשיר – גם בטעויות פטאליות – טוענים לזכותה של הרשות הפלסטינית, אם ייעשו בה שינויים קוסמטיים, או מצדדים בשיתוף פעולה עם הנהגה פלסטינית מתונה הקיימת אי־שם במרחבי הדמיון המערבי.
כך לדוגמה מדבר ד"ר מילשטיין בערגה מסוימת על שלושה מנהיגים פלסטינים שאיתם לטענתו אפשר היה לכונן שלום. דא עקא שהראשון מבין השלושה, פייסל חוסייני, איננו בין החיים ואילו השניים הנותרים רחוקים כיום מעמדת השפעה של ממש ברחוב הפלסטיני: סרי נוסייבה מלמד פילוסופיה באוניברסיטת אל־קודס; וסלאם פיאד עושה כעת בפרינסטון שבאמריקה. בהצעתו, החוזרת אל הישנות, מתעלם ד"ר מילשטיין מתמיכתם הכבירה של ערביי יו״ש באירועי ה־7.10 ובתנועת החמאס וכמו מאוהב במחשבה כאילו ישנם בין הים לירדן ערבים שאיתם אפשר לכונן הסכם בר־קיימא. זהו חזון צר, מאכזב ומסוכן שכאילו לא למד דבר מאירועי ה־7.10 ומשלושת העשורים רוויי הדם שחלפו מאז הסכמי אוסלו.
לצערי, התפיסה שבה מצדדים מומחי ביטחון אלו זהה לקונספציית "אש מנגד" שהייתה הבסיס להתנתקות (וגם לנסיגה מלבנון) ולדידה ניתן לצאת מחבלי ארץ, לסמוך על "הפלסטינים המתונים", הנהגת תנועת אש"ף, שייטלו את ההנהגה – ובעת הצורך להפעיל "אש מנגד", כוח משמעותי מרחוק, ולהגיב על כל הפרה, קטנה גדולה, של הריבונות הישראלית. אך קונספציה זו קרסה כליל כבר באינתיפאדה השנייה וארבעה חדשים לאחר ההתנתקות, כאשר שלטון הרשות הפלסטינית נזרק מהחלון תרתי משמע. חזון זה הופרך סופית באוקטובר 2023.
האסטרטגיה החלופית – והמוצלחת – ל"אש מנגד" הייתה ועודנה מדיניות "כיסוח דשא". לפי אסטרטגיה זו, לשהייה בשטח, בקרבה לאוכלוסייה הפלסטינית, ישנה חשיבות מבצעית שאין לה תחליף. בתפיסה זו, הדרך לטיפול באתגרים הביטחוניים היא נוכחות קבועה בשטח וטיפול שיטתי ומיידי בכל עשב שוטה. אסטרטגיה זו איננה חפה מבעיות ואינה מסוגלת לצפות כל הפרה ופיגוע, אבל היא בוודאי מונעת מכל תנועה לאומית פלסטינית באשר היא להתעצם מבחינה צבאית. זוהי האסטרטגיה המושלת בכיפה במדיניות הישראלית בשטחי יו״ש זה שני עשורים, מאז מבצע חומת מגן. אכן, גם בתפיסה זו אין מענה לבעיית המשטרה הפלסטינית, החמושה והמאומנת, שאין כל ערובה כי ביום מן הימים לא תַפנה קניה לעבר חיילי צה״ל (כפי שאירע בעבר).
"מומחי" הביטחון הוותיקים ממשיכים אפוא לאחוז באמונתם העזה כי הברירה היחידה להישרדותנו כאן היא היפרדות באמצעות אסטרטגיית ׳אש מנגד׳ וחלופותיה הכושלות. הם מתקשים להבין כי החלופות הללו מסכנות את ישראל הרבה יותר מניהול המצב הקיים באמצעות "כיסוח דשא". זהו הרע במיעוטו בעת הזו והחלופה האפשרית היחידה לקיומנו כאן; וזאת גם במחיר הפיגועים השנתי שבוודאי אין להשלים עימו, פיגועים שהטיפול בהם קשור לעניין המשילות ולקיומו של תג מחיר שיטתי ונחרץ. מקלות וגזרים.
כך או כך, אני משתאה לנוכח ה"לשעברים" למיניהם, אבות הקונספציה שקרסה מול עינינו. הם אינם מביעים ולוּ חרטה פורתא או חשבון נפש קל. הם ממשיכים לפרשן בבטחה בלא נדנוד עפעף. לרובם קול בריטוני ודרגות על הכתף, ודי בכך כדי להוכיח את צדקת דרכם. בעשורים האחרונים הם פרכסו זה את זה בקולם הבוטח והסבירו לכולנו מדוע ההתנתקות היא הכרח וכיצד חמאס וחיזבאללה מורתעים. כפי שנוכחנו כולנו לדעת, נביאים אלו אינם אלא שוטים וחזיונם השערות פורחות באוויר – לעומת הפיכחון הריאלי של המכונים "מאמינים".
פרשנות נבואית זו שניטלה מן הנביאים וניתנה בידי הקצינים לשעבר רמי הדרגות ויפי הבלורית והתואר מצויה גם בענייני המלחמה דהשתא. פרשנים אלו מצטרפים למקהלה הכמעט חד־צדדית של המצדדים בהסכם מול החמאס גם למול מחירים כבדים מאוד. הם שותפים להצגת יעדי המלחמה כסותרים זה את זה וכבלתי ישימים. ברוממות גרונם הם מסבירים שאי אפשר גם לנצח את חמאס וגם להחזיר את החטופים. הם יודעים להסביר היטב, באותו קול בריטוני, מדוע שיקולי הדרג המדיני הם פוליטיים גרידא ולא ענייניים, הישרדותיים ולא מקצועיים. האמת הנשגבה גלויה לעיניהם ואילו כל היתר נגועים באינטרסים.
בהתאם, הם גם יודעים לומר בבטחה מה צריך להיות ביום שאחרי. כך ברור להם שביסוס קווי הגנה ואחזקה בתוך הרצועה במודל גרעיני נח"ל (2-3 קווי רוחב רחבים פלוס פילדלפי) איננו ישים כל עיקר, כל שכן מודל התיישבות כל שהוא לא יכירנו מקומו. המודל המוצלח בעיניהם הוא ממשלו הכושל של אבו־מאזן (או שדרוג מוצלח יותר של הרשות הפלסטינית וחלופותיה). שהרי בלא זה אין כל אלטרנטיבה. הם אינם מנסים ולו במעט להשתחרר מכבלי שיגיונם שהביאונו הלום.
ביקורת נוקבת זו אמורה גם כלפי הזרם המרכזי של הכתבים והפרשנים ברשתות הרדיו והטלוויזיה. כולם אינם מוכנים להעמיק ביסודות הקונספציה ולגבי דידם ברור כי רק נתניהו וממשלתו הביאונו הלום. חשבון נפש נדרש בעיניהם רק מימין – אלו שתמכו ברפורמה, אלו שהזהירו מתוצאות ההתנתקות וגם ביקרו את צורת הנסיגה/הבריחה מלבנון ועוד.
בשולי הדברים אוסיף שלא מעט מחבריי ואף אני, מוכנים להודות ולומר: טעינו כאשר צידדנו ברפורמה המשפטית בכל מחיר ולא היינו מודעים מספיק לתחושות של הצד השני. אף שעודנו מאמינים בצורך החיוני ברפורמה, להגדרת היחסים בין הרשויות במדינה, ובמיוחד בריסון מסוים של הרשות השופטת, כנראה הדרך לא הייתה נכונה דייה ואויבינו זיהו את השבר הפנימי בינינו (על אף הכנותיהם לתקיפה מאז מקדם) ובהתאם תזמנו את מועד המתקפה (הגם ששגו בהערכת החברה הישראלית ולא ציפו להתגייסות הכבירה של כוחות צה"ל). אכן ציפיתי שגם הצד השני בחברה הישראלית יחשב מסלול מחדש והפרשנים ו"מומחי" הביטחון, שלהם יד במעל, יגזרו על עצמם שתיקה לשנתיים לפחות.
אני כותב שורות אלו ממערב חאן יונס – מזירת לחימה רבת חשיבות מול מחבלי החמאס, בסמוך לצידו המזרחי של היישוב גני טל. המחיר העצום שבפינוי היישובים מחבל קטיף, שהביא תוך פחות מעשרים שנה להחרבת הרצועה, בעל־קרקע ובתת־קרקע, ולהגליית כל תושביה לטובת מיגור חמאס, לצד מחיר הדמים הכואב של ה־7.10 והמלחמה – כל אלו מזכירים לנו שוב מהי משמעותה של נטישת חבל ארץ ומהו משמעה של אותה חלופה שבה שבים ודוגלים "מומחי" הביטחון שהביאונו עד הלום.
