לא רק המלחמה בעזה היא ביצה סבוכה, אלא גם המציאות בישראל הולכת ומסתבכת. מצד אחד יש צורך וחובה להפיל את הממשלה, שלא מספקת מנהיגות ראויה למדינה באחת משעותיה הקשות ביותר. מהצד האחר, ההפגנות האלימות שנראו השבוע בירושלים הן סכנה גדולה ליציבותה של המדינה, בוודאי כשעודנה נתונה במצב מלחמה.
למה ראוי להפיל את הממשלה? מסיבות שנמנו כבר פעמים רבות בחודשים האחרונים: ישראל זקוקה תמיד, בוודאי בזמן מלחמה, לתמיכה ביטחונית ומדינית מרבית של ארה"ב. במקום זאת, בנימין נתניהו נראה כמוביל כבר תקופה ארוכה לעימות מכוון ומודע עם ארה"ב, ומנפח מחלוקת טקטית איתה בדבר אופן התקיפה ברפיח לכלל עימות אסטרטגי כביכול על עצם הצורך בתקיפה הזו. אם הפעולה ברפיח היא צורך מהותי כל כך, מדוע כבר כמה חודשים לא בוצע שום צעד מעשי כדי לקדם אותה? ברור שגם בלי לחץ אמריקני ישראל חייבת לפנות מאזור רפיח את כל התושבים והעקורים כדי שלא ייפגעו במהלך התקיפה, אבל עד היום לא נעשה דבר לשם כך. בינתיים מתקיימת ברצועה מעין מלחמת התשה, שבה נפגעים לא מעט חיילים.
זאת ועוד, בעיצומה של מלחמה שבה החברה שאינה חרדית הקריבה קורבנות רבים, מצא נתניהו לנכון לנסות לסייע לחרדים לעקוף את פסיקת בג"ץ שקבעה את הדבר הנכון וההגון ביותר: או שהחרדים יגויסו, או שיבוטלו כל התקציבים הניתנים להם למימון הלימודים בישיבות. כל הנתונים האלה מתחברים לשורה תחתונה אחת קשה ומכאיבה: האינטרס של שרידותו הפוליטית מעצב כרגע את מדיניותו של נתניהו הרבה יותר מאשר צורכי המלחמה.
לעומת זאת, צריך לומר שהטלת האחריות על נתניהו על כך שעדיין לא הושלמה עסקת חטופים היא האשמה מוגזמת. מתוך חרדתם המובנת של בני המשפחות וידידיהם, נדמה שהם כאילו שכחו שכדי שתתגבש עסקה דרושה הסכמה של שני צדדים. כל כמה שנתניהו הוא פוליטיקאי ציניקן, הצד השני ציני ואכזרי הרבה יותר.
יחיא סנוואר צופה במשפחות התובעות מנתניהו לשלם כל מחיר לטובת שחרור החטופים, והוא מבין שאין לו שום סיבה למהר. הוא יכול לנצל את הקשיים בתקשורת איתו כתירוץ לכך שאחרי כל סיבוב שבו נענית ישראל לדרישות שמעלה הנהגת חמאס בחו"ל, ואז להצהיר שהדרישות הללו עדיין אינן מספקות אותו. מה אכפת לו לצפות בישראלים מתפתלים ונקרעים מבפנים, בשעה שהסיוע ההומניטרי הולך ומתגבר? כשהפלסטינים מתלוננים שהסיוע לא מתגבר מספיק, ממילא שוב מוטחת האשמה בישראל.
גם בלי אחריות להישארות החטופים בשבי יש מספיק סיבות לכך שאסור שנתניהו יישאר על כיסאו. הן סיבות מכריעות, וראוי שתביעת ההתפטרות – ולחלופין הבחירות – תישמע גם בימי המלחמה האלה. ראשית, משום שלפחות כרגע מדובר במלחמה בעצימות נמוכה. הבחירות אחרי מלחמת יום כיפור התקיימו בימים של מערכת התשה מול הסורים. שנית, משום שאם מנהיג מוביל את עמו בדרך מעוותת, בהחלט ראוי להדיח אותו גם במהלך המלחמה.
מה עדיף? שנאפשר את הגדלת התסבוכת, שתפיל עוד ועוד קורבנות במלחמת התשה חסרת פשר? כדאי גם לזכור שמבחינת אנשי המחאה, קיום בחירות הוא כבר פשרה. הם הרי תבעו בהתחלה את התפטרותו המיידית של נתניהו, וזו דרישה מוצדקת עוד יותר בימים אלה.
דרוש מאבק תקיף נגד הממשלה. יש צורך בהפגנות ענק בנוסח הימים שאחרי מלחמת יום כיפור, שיתבעו ממנה ללכת. דרוש גם לחץ אישי על 63 הציניקנים שמקיפים את נתניהו, שמעדיפים כמוהו את הסטטוס־קוו הממאיר בזירה הביטחונית והמדינית – ובלבד שיישאר גם סטטוס־קוו פוליטי שישאיר אותם בכיסאותיהם.
חברי הקואליציה ותומכיהם צריכים לזכור: אלימות היא עניין פסול ומסוכן. אבל כמו שהם זוכרים היטב מהימים שהם היו באופוזיציה, מי שלא מתחשב בתסכול ובכאב ציבורי מוצדק מביא במו ידיו לפניית המיעוט לאפשרות האלימה. לא מספיק לבקר בחריפות את האלימות ולשלוח נגדה פרשי משטרה, צריך גם לתת תשובה לתסכול ולזעם שמהם היא נולדת.
