רבותי, הקונפדרציה חוזרת: ראש הרשות הפלסטינית, אבו-מאזן, סיפר השבוע שנציגים אמריקניים הציע לו לקיים ממשל משותף, בדמות קונפדרציה, עם ממלכת ירדן. אבו-מאזן הבהיר שיסכים לקונפדרציה רק אם תכלול גם את ישראל, ואילו הירדנים הבהירו בפשטות שמבחינתם אין על מה לדבר.
רעיון הקונפדרציה חוזר ועולה בעשורים האחרונים, במיוחד ככל שהסכסוך הישראלי-פלסטיני מתגלה כדרך ללא מוצא, והפתרון המקובל, של חלוקת הארץ לשתי מדינות, נראה כלא ריאלי. או-אז חוזר הרעיון להקים מסגרת משותפת כלשהי בין הישראלים והפלסטינים (עם או בלי שותפותה של ירדן). במקרים אחרים, כמו ההצעה האחרונה של האמריקנים, מוצעת הקונפדרציה בין ירדן לפלסטינים בשטחים כאמצעי להשליט על הפלסטינים 'מבוגר אחראי' בדמות ממלכת ירדן – לאור העובדה שהפלסטינים עצמם משדרים תחושה הולכת וגוברת שהם גורם מפוצל מדי ובלתי נשלט, שלא ניתן לחתום איתו על הסכמים שיכובדו בעתיד.
מדע המדינה מכיר שני סוגים עיקריים של התאגדות ישויות מדיניות שונות למסגרת גג משותפת, מבלי שיוותרו לחלוטין על עצמאותן. הסוג המקובל יותר הוא הפדרציה: התאגדות של מספר 'מדינות', שיש להן סמכויות מקומיות, למסגרת גג משותפת, שהיא ה'שלטון הפדרלי' האחראי בלעדית על נושאים כמו חוץ ובטחון, וגם על הכרעות משפטיות עקרוניות. ארצות הברית של אמריקה היא דוגמא מובהקת לפדרציה: ל-50 המדינות שבה יש מעמד עצמאי בתחומים שונים, אבל לא בהקשר למערכות יחסים עם מדינות שמחוץ לארה"ב. דוגמאות נוספות: גרמניה, שווייץ, ועוד. קונפדרציה היא כבר דרגה אחת נוספת: במודל הזה, גם לישויות הקטנות יש מידה מסוימת של עצמאות בתחומי חוץ ובטחון, לצד סמכויות אחרות הנתונות בלעדית בידי הממשל המשותף. בגלל מורכבות המודל הזה, יש רק דוגמאות בודדות שלו בעולם. יש, למשל, הגורסים שהאיחוד האירופי הוא למעשה סוג של קונפדרציה.
בשלב הנוכחי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני נראה שאף אחד משני המודלים אינו מתאים לפתרונו. כדי להניח מסגרת גג משותפת לישראלים ולפלסטינים, שתהיה אחראית במשותף על ענייני החוץ והביטחון, צריך להניח מידה גדושה של אמון והסכמה בין השותפים, מצרך שאינו קיים כמעט בין שני העמים המדוברים. לעומת זאת, מסגרת גג פלסטינית-ירדנית כבר נשמעת יותר הגיונית, משום ששתי הישויות חולקות תרבות משותפת, ולמעשה גם רוב תושבי ירדן הם בעצם פלסטינים. זו בדיוק הסיבה שבגללה מתנגדים הירדנים למהלך. הם חוששים שהוא רק יקדם את תהליך ההשתלטות של הזהות הפלסטינית על ממלכת ירדן, שבראש הממשל שלה עדיין עומד בית מלוכה שמקורותיו בשבטים בדואים מדרום חצי האי ערב.
ובכל זאת, יש חשיבות עקרונית בהעלאת ההצעה – משום שהיא משדרת הבנה שאי-אפשר להתייחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני כסכסוך לאומי-טריטוריאלי רגיל. אם בכלל יש סיכוי לפתרונו, הוא יבוא מפתרון שיהיה 'מחוץ לקופסה', ולא יסתפק בנוסחה הקלה והפשוטה של חלוקה לשתי מדינות. הסיבה: בניגוד לרוב הסכסוכים הלאומיים של המאה האחרונה, הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא עימות בין שתי תנועות לאומיות היושבות בשטח משותף ותובעות לעצמן את כולו. כשהאלג'ירים נלחמו להשגת עצמאות מצרפת, לא הייתה להם שום תביעה על פריז וצרפת עצמה. כשהאירים נלחמים על עצמאות לצפון אירלנד, אין להם שום תביעה על לונדון ושאר חלקי האי הבריטי. רק הישראלים והפלסטינים יושבים בפועל משני עברי הקו הירוק, ותובעים לעצמם את כל הארץ, משני צדיו.
רעיון הקונפדרציה, או הפדרציה, מותאם לאופי הזה של הסכסוך. חסרונו כאמור בכך שהוא תובע אמון ושיתוף פעולה גדול בין מרכיבי הקונפדרציה, שכידוע אינם בנמצא כרגע. אבל מכיוון שהוא מתאים יותר לנתוני היסוד של הסכסוך, אולי נכון יהיה להתקדם אליו בהדרגה; היינו, לא ליצור מבנה מדיני משותף ואז לקוות לשיתוף פעולה בין הצדדים, אלא להיפך: לבנות שיתוף פעולה מעשי בין הצדדים במגוון של תחומים אזרחיים, בתקווה שאם שיתוף הפעולה הזה יוכיח את עצמו, ניתן יהיה בסופו של דבר גם למסד אותו במבנה של קונפדרציה. בכל מקרה, ראוי ללחוץ על הירדנים שגם הם יהיו חלק משיתוף הפעולה המדובר (שהרי הפלסטינים באמת זקוקים ל'מבוגר אחראי'), לקראת יצירת מבנה קונפדרטיבי משולש – כפי שהציע כבר לפני שנים רבות המזרחן פנחס ענברי, בספרו 'משולש על הירדן'.
