כשפרצה המלחמה, הסבירו לנו מיד שהיא אינה דומה למלחמות הקודמות שלנו. זו לא תהיה מלחמה קצרה. אמרו לנו שאי אפשר לעשות כאן איזה מבצע אנטבה, ואנחנו קיבלנו את הטענה הזו. אמנם, גם כאשר חטפו את המטוס לאנטבה היו שאמרו שאי אפשר לעשות כאן איזה ששת הימים, ובכל זאת צה"ל מצא אז תחבולה זריזה. אבל מילא, כנראה זה באמת לא דומה. עם ישראל גילה סבלנות יוצאת דופן במשך חודשים ארוכים של מלחמה, שנושאת פירות לאט-לאט. משה דיין הכריז באנחה ביום התשיעי של מלחמת יום הכיפורים: "זו מלחמה כבדת ימים". ומה נאמר אנחנו, אחרי חצי שנה של מלחמה? בנקודה מסוימת כדאי לשאול: האם עם הנצח – או ליתר דיוק: מנהיגיו – התחילו לפחד מדרך קצרה?
יכול להיות שמדובר כאן באיזו פעולת הונאה ענקית ומוצלחת, מעין "מבצע פורטיטיוד" של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה. בעלות הברית הציבו אז את הגנרל הכי מוצלח שלהן, הגנרל פטון, כמפקד קבוצת ארמיות בדויה באנגליה, כשהוא מופקד על מטוסים מעץ וטנקים מעיסת נייר. הנאצים השתכנעו, התכוננו לפלישה בראשות פטון בפה-דה-קאלה, והפקירו את נורמנדי – שם התחוללה הפלישה האמיתית.
אולי ההשתהות הארוכה בטיפול ברפיח, ומה שנראה לכאורה כהפקרה של 80,000 פליטים ישראלים בצפון, הם חלק מאיזו תוכנית הונאה ענקית ומוצלחת כנגד החמאס והחיזבאללה גם יחד. אם כן, מנהיגינו, אתם לא צריכים לספר לנו על זה כלום, וביום הרלוונטי נוריד בפניכם את הכובע. אך ודאי תמחלו לנו אם אחרי שמיני עצרת כבר אין לנו אמון עיוור בכם.
לפני שש שנים, אחרי מטח כבד של רקטות מעזה, כתבתי: "אנחנו צריכים לדעת, מנהיגינו, מה בדיוק האסטרטגיה שלכם בנוגע לעזה. יודעים מה, אפילו זה לא; אנחנו רק צריכים לדעת שיש לכם אסטרטגיה". הצורך הזה, כמובן, דוחק עכשיו הרבה יותר. האם באמת התמשכות המלחמה היא חלק מאיזו תוכנית-אב ערמומית ומתוחכמת, או משהו אחר לגמרי? אני מקווה מאוד שהשיקול איננו לוח השנה המוסלמי. הרמדאן חודש קדוש? תשרי חודש קדוש ממנו.
עם ישראל גילה סבלנות מרשימה במלחמה הזו, אך הזמן שחולף מתחיל לגבות מחיר כבד. שר החוץ אמר בתחילת המלחמה ששעון החול המדיני מקצה למלחמה בעזה שבועיים-שלושה. ברוך ה', שאר מנהיגינו התעלמו מהתובנה הזו, והמשיכו את המלחמה גם בתום התקופה הזו. אך המחיר המדיני כבר מתחיל להיות גבוה, המחיר הכלכלי מתחיל ללחוץ, והמחיר האסטרטגי מצטבר. לראשונה בתולדותינו, ישראל הקימה בצפון רצועת ביטחון לא רשמית בתוך הארץ. כמה זמן זה יכול להחזיק, ומה זה אומר עלינו ועל עתידנו?
מתעורר החשש כאילו בלי לשים לב התהפכה האסטרטגיה של ישראל, ובמקום לחתור להכרעה מהירה אנחנו חותרים במכוון להתשה איטית. אך הדשדוש הזה גובה מאיתנו מחיר, כולל מחיר פנימי כבד. ההתפרעויות שהחלו לחזור לרחובות ולכבישים הן חסרות אחריות ומופקרות, התגובות האלימות של כמה בריונים הן בלתי נסבלות, ואפשר להניח שרוב מוחלט של הישראלים מתנגד לכל זה בתוקף בעיתוי הנוכחי. האב השכול האצילי חגי לובר קלע לדעתם של רבים-רבים כאשר כתב: "אף אחד לא ישרוף את המדינה שלי. אסור לכם לפרק את המדינה. אסור לכם לחסום כבישים". אבל גם את חוסר הסבלנות שמתחילים לגלות אחדים מהמוחים צריך איכשהו לקחת בחשבון.
המלחמה הקשה גילתה לנו שישראל אמנם פגיעה יותר ממה שחשבנו, אבל גם חסונה יותר: היא מסוגלת להכיל חצי שנה של מלחמה, בלי קריסה כלכלית, מדינית או חברתית. המילואימניקים מתייצבים, החיילים מנצחים, המשק סוחב, האזרחים מחזיקים ראש. אבל אל תתאהבו, מנהיגינו, בעמדת ההמתנה והדשדוש. עם ישראל נתן לכם את ההגה, ומצפה מכם להיות ראויים לאמונו. אם אתם יודעים דברים שנסתרים מאיתנו, אם מסיבות עלומות אין ברירה אלא למרוח עוד את המלחמה הזו – ההכרח לא יגונה. אך למען השם, אם אפשר לקצר במשהו את ימי הייסורים הללו, אנא אל תתאהבו בהתשה המתישה הזו.
