במלאות חצי שנה לטבח הנורא שחולל ארגון הטרור החמאס בשבעה באוקטובר נראה שהימין והשמאל הישראלי מאוחדים לא רק ביגון משותף אלא גם בחוסר שביעות רצון ממצב המערכה הצבאית. אם לשפוט על פי השיח הציבורי נראה ששני המחנות מסכימים שהדברים אינם מתנהלים כשורה וכי ישראל מדשדשת.
לזכותו של השמאל ייאמר שמלכתחילה הוא היה ספקן יותר כלפי האופציה הצבאית וזאת מכמה סיבות. ראשית, השימוש בכוח צבאי נרחב כמו עומד בסתירה למי שכל תפיסת עולמם בנויה על מציאת "פרטנר" וקידם משא ומתן מדיני בצורה כמו אובססיבית. שנית, השמאל הישראלי מושפע ממקבילו העולמי בכל הנוגע למחיר האנושי שגובה מלחמה ממושכת.
שלישית, רבים בשמאל מפחדים כי נתניהו יאריך ולמעשה כבר מאריך את המלחמה מעל הנדרש בכדי לשרוד פוליטית. רביעית, בשמאל חרדים מהמחיר המדיני שמדינת ישראל צפויה לשלם על הימשכות המלחמה. לבסוף, בשמאל נכונים יותר מבימין ללכת לעסקה שתאפשר לחמאס לקצור הישגים יוצאי-דופן בתמורה לשחרורם של החטופים שכן לא נראה שהכיבוש הצבאי שינה באופן ניכר את עמדתו.
גם אם המסקנה דומה, הביקורת מימין על מצב הדברים בכל זאת שונה. במחנה הימין מתרעמים בראש ובראשונה על הורדת הרגל מעל דוושת הלחץ הצבאי. במקום שהטנקים הישראלים יעשו את דרכם למבצר האחרון של חמאס ברפיח, האוגדות השונות עזבו את הרצועה. בימין לא מבינים מדוע מנהיגי חמאס בחו"ל טרם חוסלו ולמה קטאר – מסבסדת הטרור – זוכה למקום מרכזי בתיווך העסקה. בימין דורשים גם להנחית מכה ניצחת על חיזבאללה, מכה שתתקשה לצאת אל הפועל בטרם תושג הכרעה בדרום.
התרעומת משמאל ומימין כאחד אינה משכנעת ותחושת הדכדוך אינה מוצדקת שכן היא מתעלמת או נוטה להמעיט במשקלו של הפיל שבחדר. לאחר חמישה חודשי לחימה צה"ל פגע בצורה קשה בחמאס ולמעשה פירק את איומו הצבאי ברוב המוחלט של שטח הרצועה. רצועת עזה הייתה עד לפני חצי שנה בסיס הטרור הגדול והמורכב ביותר שידעה האנושות. בסיס הטרור הזה הולך ומתפרק לנגד עינינו. ההישג הצבאי הוא יוצא דופן ואת פירותיו נקצור שנים קדימה.
צה"ל עושה ברצועה כרצונו ולמעשה משווה את מעמדה מבחינה ביטחונית למעמדה של ג'נין וקלקיליה. במחיר דמים כבד צה"ל יוצר מציאות ביטחונית משופרת בעוטף. חודשים של שהייה צה"לית קדימה בשטח, סביר כי האיום הרקטי יוסר לחלוטין. אין סיבה שמעזה ירו טילים כפי שלא יורים טילים משכם או חברון. מפגעים תמיד יהיו – כפי שאלה קיימים ביהודה ושומרון – אך חמאס ככוח שלטוני ומאורגן המחזיק בצבא של מחבלים עם יכולות רקטיות ותת-קרקע מפותח כבר לא יחזור. שלוחה איראנית אחת בדרך להיזרק לפח האשפה.
נכון שלא כל היעדים הושגו אך עלינו להעמיד לוח זמנים הגיוני וציפיות הולמות. חיילים צריכים לנוח ולהתרענן, מלאים צריכים להתחדש, טנקים צריכים לעבור טיפולים, המודיעין צריך לאסוף ולגבש מטרות, גדודים זקוקים לאימונים ייעודיים לחזית ואיום שונה, הצבא צריך לעבור תהליך של למידה והפקת לקחים, מאמצי תיווך המתבצעים מאחורי הקלעים צריכים להיות ממוצים עד תום ועוד. הציבור הישראלי מוכרח להכיר במגבלות של הצבא (אמת לא פשוטה בפני עצמה) ולהפנים כי אנחנו עומדים בפני חודשים רבים קדימה של עימות נרחב וכי צה"ל זקוק לזמן. המלחמה אינה מתארכת בגלל צרכיו הפוליטיים של נתניהו אלא משום שמדובר באיומים שהצבא (אף צבא) לא יודע להתגבר עליהם בצורה מהירה.
חצי שנה לאחר הטבח הנורא שחולל חמאס, אנחנו באמצע הדרך. לא מדשדשים אלא מתקרבים לניצחון.
