אירועי 7 באוקטובר הקריסו קונספציות רבות בישראל. אחת מהן היא קונספציית "השבטים", שפרחה על חשבונן של הממלכתיות והמחויבות ההדדית בין אזרחי המדינה.
ב-2015 נשא הנשיא דאז, ראובן ריבלין, את נאום השבטים המפורסם. ריבלין אבחן נכונה את החברה הישראלית המשתנה, והפיכתה מבעלת רוב ציוני שלצדו מיעוטים מובחנים, למדינה ששבטיה הבדלניים גדלים דמוגרפית על חשבון הקטנת הרוב הציוני. חזונו של ריבלין בדבר יצירת מנועי שינוי שנועדו לחבר בין השבטים, כללו רק תופינים לבדלנים, מתוך תקווה כי יהיה בכך כדי לרצותם ולקרבם לשאריות הקונצנזוס הציוני-מרכזי שעליו התרפק. פתרונו זה השתבץ היטב בקונספציית ההכלה הביטחונית-מדינית, שלפירותיה הבאושים נחשפנו באוקטובר 2023.
בתום מלחמת העצמאות מנו ערביי ישראל כ-150 אלף נפש, וכבר מאז סבלה האוכלוסייה הערבית מפיצול אישיות מתמשך. מחד, זיקתם הרגשית, דתית ולאומית כבני העם הפלסטיני, ומאידך, חייהם כמיעוט במדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית. ביטולו של הממשל הצבאי ב-1966 הסיר את החסם האחרון בפני השתלבותם של הערבים בישראל, אך באותה נשימה העצים אצלם את הרגש הלאומי וגרם להם לנטוש בהדרגתיות את הרצון להשתלב. את מקומם של תופיק טובי, אמיל חביבי ואמיל תומא, תפסו אינטלקטואלים ופוליטיקאים לאומנים על הציר שבין מפלגת חד"ש לבל"ד. לצדם התגבשה התנועה האסלאמית על שני פלגיה, שעסקו בינם ובין עצמם במחלוקת למדנית בסוגיית בירור זכותו של הרוב היהודי הלא "ילידי" (הפלסטינים כמובן) לשלוט במדינה.
בישראל, שבה חופש הביטוי מתחכך לעיתים במחוזות ההזיה, התגבשה קואליציה מעניינת בין התנועות האסלאמיות – שחלקן מעוניינות ביסודה של "קהילה בלתי תלויה", מבית מדרשו של ראאד סלאח – למנהיגות "החילונית" של הציבור הערבי, באמצעות "ועדת המעקב" וברוח "מסמכי החזון" שפרסמה בשנת 2007-2006. אלו ואלו דורשות זכויות לאומיות בואכה התנתקות מוחלטת ממוסדות המדינה, ומאידך שוויון זכויות מלא – ממש באותה הנשימה.
סעיף 1 לחוק שירות הביטחון תשמ"ו-1986 מחיל את חובת הגיוס על כל אזרח ישראלי באופן שאינו מביא בחשבון את זהותו הדתית והלאומית. אשר על כן, הערבים בישראל אינם מקבלים "פטור" מכוח סעיף 36 לחוק אלא מכוח סעיף 13, העוסק בסמכויותיו של הפוקד, הרשאי לקרוא למאן דהוא לשירות – אירוע שלא קרה לערביי ישראל, עקב התנגדותה החריפה של הנהגת המדינה מהקמתה בשל תפיסתם כאיום ביטחוני. אנקדוטה נאה הממחישה את הדרך שעברה ההנהגה הערבית מאז ועד היום, הייתה טענתו של ח"כ טובי ממק"י בשנות ה-50, כי סירובה של המדינה לגייס את ערביי ישראל היא בגדר "הפליה גזעית".
בהיסטוריית העמים ישנן דוגמאות רבות לשירותם הצבאי של מיעוטים שנדרשו להילחם במדינות האם שלהן. ואולם, דומה כי דווקא התפיסה הישראלית מקדמת דנא – שראתה בערבים גם סיכון ביטחוני (חרף התגייסותם המוצלחת של דרוזים, נוצרים וצ'רקסים) וגם קהילה רגישה במיוחד שאין להעמידה חלילה במצבים נפשיים מאתגרים, כמו גם הלאומנות הערבית שנהפכה לסימן ההיכר של נבחרי הציבור הערבים – היא זו שהביאה לכך שבעוד סוגיית גיוס החרדים מצליחה להרעיש עולמות, איש כמעט אינו עוסק בחוסר השוויון הזועק מאי השתתפותו של מיעוט המונה כיום 21% מאוכלוסיית המדינה.
אגב, גם בג"ץ בשבתו על המדוכה במסגרת עתירות שהוגשו בנידון, כרך את בעיית אי שירותו של המגזר הערבי בפתרון בעיית אי גיוס בחורי הישיבות. בכל מקרה מוסכם כי סמכות "הפוקד" שלא לקרוא לשירות את ערביי-ישראל נשענת על בסיס משפטי רעוע, ויש האומרים כי אינה חוקית כלל.
דומה כי השימוש הפוליטי, הצר והלא ממלכתי שמובל בגאון עד היום, הן על ידי הימין בסוגיית הפטור מגיוס בני הישיבות לטובת שימור הבלוק הפוליטי, והן על ידי השמאל הציוני המתכווץ דמוגרפית ורעיונית – שזקוק לקולות הערבים כדי לקדם את השקפת עולמו המדינית בבית המחוקקים – הביאונו עד הלום למצב שנראה טבעי לכל, בו לערביי ישראל מגיעות זכויות שוות כמובן, אך ללא כל השתתפות מצדם בנטל האזרחי. כך מוחמד יכול להיות רופא נפלא בהדסה, אך חלילה אינו יכול לשרת אזרחית, כמו שאר בני גילו אזרחי המדינה.
תיקון סוגיית גיוס החרדים הכרחי מאין כמותו, אך הוא יהיה חלקי בלבד כל עוד לא יוחל שירות אזרחי על אזרחי המדינה הערבים. היעדרו של דיון ציבורי בעניין נגוע בצביעות ובגזענות של "ציפיות הפוכות" ורחוק מאוד מערך השוויון הכה מדובר.
אם החברה הישראלית תמשיך להיות כה רגישה וטולרנטית לחוסר הנוחות של חלק מאזרחיה לתרום למדינה ולו במשהו, ותבחר לשחד אותם רק כדי שישמרו על שקט וישתפו פעולה פוליטית – היא תקרוס בעתיד תחת עצמה. הגיע הזמן שנשאיר את חיבוטי הנפש הלמדניים מאחור, ולאחר 76 שנות עצמאות נתחיל להתנהג כמדינה ולא כאוסף של מחוזות. אין זכויות ללא חובות.
