לאחרונה נטען שקיימת סימטריה בין סרבנות המילואימניקים לפני ה-7.10 לבין השתמטות החרדים, ולכן אלה שתמכו בסרבנות המילואימניקים מְנועים מלהטיף מוסר לחרדים. אבל זו סימטריה שגויה. ראשית, הסרבנות בתקופת המחאה נגד הרפורמה במערכת המשפט הגיעה ממקום ציוני, וממחויבות חזקה למדינה היהודית, ואילו ההשתמטות החרדית מגיעה ממקום אנטי-ציוני שמנוכר למדינה ומעוניין בעיקר בהמשכת אורח החיים של הקהילה החרדית.
שנית, סרבנות המילואימניקים לוותה בכאב אישי ובהתלבטויות מצפוניות ואילו המשתמט החרדי הטיפוסי אינו מתאפיין בייסורים פנימיים כאלה, כי אינו חש צורך עז לשרת את מדינתו. במקרה השכיח, הוא זורם עם שאר החבר׳ה החרדים שלא מתגייסים. במקרה הפחות שכיח, שבו מצפונו של החרדי מייסר אותו על כך שהוא נשאר בישיבה בעוד חבריו הציונים מסכנים את חייו עבורו, הוא מתלה את מצפונו במצפונו של הרב ומציית לתשובותיו, שהן תמיד, גם לאחר השבעה באוקטובר ומצב הפיקוח נפש שהתפתח לאחריו, "לא" רבתי.
שלישית, בניגוד לסרבנות המילואימניקים שחשפה אותם להוקעה חברתית בקרב קבוצות מסוימות ולסיכונים משפטיים ואחרים, השתמטות החרדים לא חושפת אותם לשום סיכון. להיפך, מי שמתגייס הוא שמסתכן בחרם או בהוקעה חברתית.
רביעית, סרבנות המילואימניקים הגיעה רק אחרי שכלו כל הקיצין והקואליציה התעקשה לקדם את הרפורמות המסוכנות שלה, תוך סירוב להתפשר עם האופוזיציה. החרדים לעומת זאת מסרבים להתגייס מלכתחילה, למרות שנים של ניסיונות פשרה עימם מצד הרוב הציוני המשרת.
סרבנות המילואימניקים מעולם לא נועדה להיות נצחית, אלא הייתה לכל אורך הדרך בעלת תאריך תפוגה – היום שבו תיבלם הרפורמה או שבו חלילה תיפתח מלחמה, המוקדם מביניהם. ואכן כשנפתחה המלחמה התייצבו כל "הסרבנים" להגן על המדינה ונשארו שם חודשים ארוכים, בעוד המשתמטים החרדים המשיכו ברובם המכריע בשגרת חייהם. לעומת זאת, ההשתמטות החרדית היא ללא תאריך תפוגה. עשרות שנים של הידברות ומוכנות להתאמות והנגָשות מצד הרוב הציוני המשרת בצבא לא הזיזו אותם מעמדתם. אפילו המלחמה והצורך הקריטי בלוחמים שיבטיחו את קיומה של מדינת ישראל לא גרמו להם לחזור בהם או לשנות משהו משגרת חייהם, למעט גיבורי זק"א ומיעוט חרדי בטל בשישים שהתנדב.
קחו למשל את מ’, טייס מסוקים לשעבר בחיל האוויר. לאחר התלבטויות קשות, החליט מ' בקיץ 2023 להפסיק להתנדב למילואים, ומדובר בהתנדבות משום שכמו במקרה של פטריוטים רבים אחרים מ' כבר לא היה חייב בשירות. מ' מתקרב לגיל שישים. כשפרצה המלחמה, התייצב מ' מיידית למילואים כמתאם בין כוחות הקרקע לכוחות חיל האוויר, התיאום שהביא להישגים צבאיים אדירים ולחיסכון בחיי אדם בשלבים הראשונים של הלחימה. מ' שירת כשלושה חודשים בחפ״ק באיזור העוטף, ישן בספסל האחורי של רכבו, משאיר את משפחתו ואת עבודתו מאחור. כרגע מ' בהפוגה, ובקרוב יחזור שוב לשרת במילואים.
כמו מ' נהגו גם כל יתר הסרבנים. לעומתם, רוב המשתמטים החרדים המשיכו באורח חייהם הרגיל, והמעטים שהתנדבו לפעולות שונות לטובת המפונים או לטובת החיילים זכו לגינוי חד-משמעי מפי ראשי הישיבות והרבנים. המשתמט החרדי המשיך להתעלם מהקריאות לשוויון בנטל גם לאחר ה-7.10, למרות שברור שבשל המצב החדש שנוצר החיילים ייאלצו לשרת יותר חודשים בסדיר, ויותר חודשים במילואים – אלא אם החרדים יהיו מוכנים גם הם להיכנס מתחת לאלונקה.
חלק מן המשתמטים החרדים טוענים שכמו מ' גם הם מגנים על מדינת ישראל באמצעות תפילותיהם, ובעיקר באמצעות לימוד התורה שלהם, שהרי, כפי שאומר התלמוד, התורה "מגנא ומצלא" (מגינה ומצילה). אבל העמדה החרדית נראית לא לגמרי עקבית. מצד אחד, לימוד התורה מוצג כבעל השפעה מטאפיזית ממשית על העולם, במיוחד על הביטחון, השפעה שהיא כביכול שקולה לזו של טנקים ומטוסי קרב. מצד שני, החרדים מצפים שהמדינה תנקוט צעדים ארציים, המסתמכים על הסיבתיות הטבעית הרגילה, כדי להגן על אזרחיה, ובכללם אזרחיה החרדים, מפני התקפות טילים או פיגועי טרור. כיוצא בזה, לימוד תורה, תפילה וקיום מצוות נתפסים כתורמים לבריאות, אבל כשיש לחרדים בעיה רפואית ממשית, הם פונים לבתי החולים. חוסר העקביות החרדי מתבטא אפוא בכך שכאשר מדובר בתרומה שלהם למערכות הביטחון, מערכת הבריאות או מערכות אחרות, הם מסתמכים על הכוח הסיבתי המסתורי של לימוד תורה, אבל כשהם עצמם זקוקים לשירותים אלה – לביטחון, לבריאות וכו' – הם פועלים על בסיס ההכרה בסיבתיות המדעית הרגילה, והם מצפים לצעדים מוּכרים בעולם המציאותי כדי להבטיח את בריאותם וכדי לשמור על ביטחונם.
דמיינו עיר חרדית שנמצאת בַּסְפר וחשופה לסכנה חמורה של התקפות טרור. הניחו גם שבגלל שצה"ל עמוס מאוד במשימות דחופות אחרות, הוא לא יכול לשלוח חיילים להגן עליהם. אנחנו משוכנעים שמנהיגי הקהילה לא יגידו שאין להם צורך בהגנה כי התורה שלהם "מגנא ומצלא" או כי תלמידי חכמים "לא צריכי נטירותא" (לא צריכים שמירה). הם ודאי יארגנו במהירות שיעורי נשק, ויגייסו למשימה את כל מי שכשיר. קשה להבין איך, כאשר עוברים מהרמה הלוקאלית לרמה המדינתית, פתאום נהיה סביר לפטור מחזורים שלמים (ששיעורם בקרב האוכלוסייה הרלוונטית רק הולך וגדל) מֵהֵירָתמות למשימה הקולקטיבית של הגנה מפני איומים קשים, או בלשון התלמוד, למשימה של עזרת ישראל מיד צר.
נוח מאוד להחזיק בעמדה הלכאורה "מאוזנת" של מי שמצד אחד מתנגדים לסרבנות המילואימניקים, ומצד שני מתנגדים גם להשתמטות החרדים. אלא שמדובר בזריית חול בעיני הציבור. אין סימטריה באידיאולוגיה – ציונות אל מול אנטי-ציונות – ואין סימטריה בהשלכות בשטח. במשפחות החרדים אין הורים שעולמם חרב עליהם ביום אחד כי יקיריהם נפלו בהגנה על המדינה של כולנו, אין צעירים קטועי גפים, ואין הלומי נפש. בתי הקברות הצבאיים מלאים בחיילים וחיילות חילונים ודתיים, ימנים ושמאלנים, סרבני הרפורמה וכאלו שתמכו בה. בתי הקברות הצבאיים ריקים כמעט לגמרי מחרדים.
