לא דומה הדרך לכנרת בימי אביב אלה לנסיעה צפונה בשלהי הקיץ האחרון. הצמחייה האדומה שבבקעת הירדן מצמצמת ממדים בצניעות מול פריחת-בר צהובה במרחבים אינסופיים, כמו מחווה של הטבע לחטופים ולנעדרים שעוד שבויים בידי חמאס ושותפיהם. בשורת ההתחדשות של ראש חודש ניסן מלווה באי נוחות לאומית, מייחלת לחרות, מהססת חגיגות.
זה מלווה אותך מבפנים כבר חצי שנה, מתפרץ ברגעים לא צפויים כשגורל האומה עולה מתוך עמודי החדשות. זה תופס אותך כבר בפנייה ליישוב שילה, בפסל הסביבתי שהוצב שם שמבקש ״להאיר את הדרך הביתה״ לאבינתן אור בן היישוב. כיסא צהוב, דלת צהובה גדולה ושלט שמייחל: ״ושב ה׳ את שבותך ורחמך ושב וקבצך… אם יהיה נדחך בקצה השמיים משם יקבצך ה׳ אלוקיך ומשם יקחך״. הפנים של אבינתן הנישאות על השלט מוכרות מסרטון החטיפה המפורסם שלו ושל חברתו נעה ארגמן. חצי שני, אומר מישהו בטרמפיאדה, מי היה מאמין, הוא נאנח ומטלטל את ראשו, רגע לפני שהוא נכנס לרכב, מבקש הקפצה לסופר הקרוב.
התנועה רגועה בשעת בוקר מוקדמת בכביש המתפתל מזרחה. אפילו המחסום הסמוך לעיר שכם נראה אדיש לגודל הימים הללו. מעין הפוגה לרגע בין רמדאן לליל סדר.
פונדק המעיין הסמוך לשדי-תרומות – תחנת חובה בדרך צפונה – הפך מזמין במיוחד. ביוני האחרון הוא נשרף עד היסוד בעקבות קצר חשמלי. חורבות המקום ושרידיו המפויחים דקרו כמו סכין בלב מי שהתרגל לראות בתחנת הרענון הזו חלק מנופי הארץ. בינואר האחרון חידש המקום פעילותו אחרי שיפוץ ומתיחת פנים מרשימה, כמו שולח מסר של תקווה לחברים מהדרום. זה לא אותו העמק ולא אותו הבית, אבל ניתן לצמוח שוב.
באזור קיבוצי אשדות-יעקב התחלפו שלטי מחאת הרפורמה בקריאות לשחרור החטופים. מפגן דגלים בצומת צמח מבטיח שיחד ננצח. סרטים צהובים מעטרים גדרות, מתנדנדים כמונו בין רוח אביבית לטפטוף מפתיע של גשם.
בעיר טבריה ״המצב״ מרים ראש. מפוני הצפון מתערבבים בין תושבי העיר, מקיימים שגרת חירום ממושכת, בניסיון לפצח את אופי ההכנות לחג הפסח, נוכח הרכוש והחמץ שנותר בבית, וחוסר היכולת לעכל ליל סדר אחר כל כך. בעוד ימים בודדים הילדים יוצאים לחופשת פסח, אומרת מישהי בתור בסופר. מי חשב שנגיע לזה, לפסח, מי חשב, אומר צרכן אחר. הם מזהים זה את זה בלי להכיר. משהו בהבעת הפנים, בשפת הגוף, כמו מסגיר אותם. גולים מביתם, חרדים לחירותם.
אז מה עכשיו? אני שואלת את האיש החביב בחניון הסמוך לחוף. אני אגיד לך את האמת? אומר לי זה שלצדו, אני ואחי רבנו על זה כל הזמן. כבר חצי שנה. כן עסקה לא עסקה, מלחמה מפה ומשם. איזה צעקות הרמנו. מה אני אגיד לך? לא יודע כבר כלום. שום דבר. לא יודע אם צדקתי או הוא צדק. לא יודע מה זה אומר עכשיו. לא יודע אם זה משנה. האדמה רעדה, מסכם האיש בחניון, אולי האח. היא עדיין רועדת, אני עונה. ואולי קשה למצוא במצב הזה קרקע יציבה.
שער החניון פתוח, כנרת. ההיית או חלמתי חלום.
הצער עוד נותר באוויר, אבל על חוף ירדן כמו מאומה לא קרה, אותה הדומיה וגם אותה התפאורה. קילומטרים בודדים מפה יישובים ישראליים הפכו לשטח צבאי סגור, אבל הכנרת מצדה נמתחת כמו פלטה בהירה ורגועה, נחה תחת מטריית עננות תכולה-אפורה.
עוד רגע ישובו לפה המנגלים ואוהלי חול המועד, עוד רגע תתחדש המולת החיים. אבל עכשיו, רגע לפני חירות מעיקה, חנוקה בסרט צהוב, נראה שהכנרת משתתפת בצערנו בדממה. חצי שנה, אומר גם האיש בחניון, מי היה מאמין. חצי שנה.
